ירמי עמיר

גיבורי המחזה של אנה זיגמן חשים חוסר סיפוק בחייהם ורוצים לעוף ולנדוד למחוזות אחרים. אבל ההצגה פחות טובה מהמחזה. השחקנים הולכים לאיבוד על הבמה הגדולה והמסורבלת, והדרמה הפסיכולוגית לא ממריאה

המחזמר המקורי הוא כתב אשמה נגד החברה הישראלית, אבל אינו מספיק חזק ובועט. לכל היותר – נותן מכה קלה בכנף למשטרה ולמשרד הפנים. שירים נפלאים של שאנן סטריט ואמיר לקנר, אסתר רדא היא זמרת מרגשת, גילי יאלו מפליא בריקוד ובשירה, וביחד עם הצוות – יוצרים מחזמר קצבי וסוחף. למרות העלילה השטחית, לכו לראות

שבע דמויות שהגורל קשר ביניהן ושבעה סיפורים שעוסקים בכוחה של האהבה ובכאב של הפרידה – יוצרים הצגה אינטימית ורגישה, שנוגעת ללב ונוגעת בחיים

הסיפור על צעירים שמגלים את המיניות שלהם ונתקלים בחברה שמרנית וחשוכה, מקבל משנה תוקף על רקע הטקסטים המקוממים של שר החינוך פרץ בנוגע לנטיות מיניות "לא טבעיות" של בני נוער. למרות בעיות במשחק ובבימוי זוהי הצגה חזקה, שנוגעת ללב וגם קורעת את הלב