ירמי עמיר

הפער הגדול בין כוונות היוצרים לבין הביצוע על הבמה, הוליד הצגה אליטיסטית, יומרנית, מנוכרת ולא מרגשת. נקודת האור היחידה: חמש שחקניות מוכשרות – שירי גולן, אפרת ארנון, מיכל ויינברג, ענת פדרשניידר ונעמי פרומוביץ'. אבל גם הן אינן יכולות להציל את המצב

חנוך לוין כתב סיפור מבריק ואנושי על דייט שהסתבך. ההגשה של דרור קרן משעשעת ונוגעת ללב. גוני כנעני שרה טקסטים מגוחכים ברצינות תהומית – ויחד עם התזמורת שעל הבמה אנחנו מקבלים מופע מקסים ומשעשע, למרות שהוא מספר סיפור עגום על בני זוג שמאוכזבים מאוד זה מזו

הנסיון לחבר בין הטרגדיה של סופוקלס לסיפור של מתנחלים קיצונים נגד שלטון החוק, הוא רעיון מעניין, שמצליח רק בחלקו: יוצרי ההצגה לא הלכו עד הסוף והחיבור של שני הסיפורים נראה מלאכותי. משחק טוב של ארז שפריר – קריאון אכזרי וגם אנושי, ואור לומברוזו – אנטיגונה שברירית ועקשנית

אבי קושניר הוא מתנחל יהודי שהופך לערבי. השינוי המפתיע בזהותו מוביל למצבים משעשעים ולפארסה מטורפת של טעויות. אבל הטעות הכי גדולה היא להעלות את ההצגה הזו על הבמה

עדיף טלנובלה טובה על מחזה משעמם: הדרמה המשפחתית שכתבה סביון ליברכט היא הצגה רגישה, שנוגעת בכאב. משחק טוב במיוחד של גיא לואל ומורן בן אריה. בסופו של כל סיפור אהבה מגיעות הדמעות. בסיום ההצגה ראיתי אנשים בקהל, שמוחים דמעה

למרות התחלה ארוכה ומקרטעת, "רוק בבית הספר" הוא מחזמר שובה לב לכל המשפחה. טל פרידמן משחק את עצמו – שטותניק, פרוע ומופרע, אבל לפעמים גם ממחזר את עצמו. איילת רובינסון טובה מאוד בתפקיד המנהלת הקשוחה שהתשוקה פורצת ממנה. הכוכבים האמיתיים הם הילדים