שירה

השירים בספר "יָבוֹא" של המשוררת רוני אלדד מתאפיינים בתכונה שכבר קשה למצוא במקומותינו: ריתמוס. החשיבות שאלדד שמה על האסתטיקה של השירה הופכת אותה למשהו נעים, שובה, ממכר, שירה שכיף לגלגל בראש ולשוב ולגרגר

בספר שיריו שכונסו לאחר מותו, המשורר חזי לֶסְקְלִי עוסק במספר מקומות בתפקידה של השירה ובכוחה לפעול במציאות. מטאפורה ששבה וחוזרת בשירים אלו היא השירה כ-דירה, כמקום מגורים. מטאפורה זו עוסקת גם בקשר שבין השירה לבין המציאות, אך למעשה אומרת כי גם השירה החשופה ביותר משמשת כמגן ומחסה שבין הכותב לבין המציאות

ספר שיריה הראשון של ליאורה כהן, "בְּלַע", נע בין שירים שעוסקים בהיריון, לידה ואִמָּהוּת לבין שירים שמתארים באופן מאוד גרפי ופלסטי הוויה של מוסד גריאטרי. מעגל החיים הזה לובש פנים קונקרטיות של מעגל ההזנה: האם מניקה ומזינה את ילדה, ואילו האחיות במוסד או המשוררת – מתוקף תפקידה כאחראית על התזונה במוסד – אחראיות על הזנת הקשישות, שיכולות להיות האמהות שלהן

בספר שיריה השני, "סוס בחצאית", המשוררת ריטה קוגן מלהטטת בין חוויית ההגירה הספציפית לבין חווית ההגירה כמקום בעולם. היכולת הזו מאפשרת למנעד רחב של קוראים להזדהות על נקלה עם שיריה, גם אם אינם מהגרים, שכן מי מאיתנו לא חש זרות בשלב כלשהו בחייו, ברגע מסוים?

השירה של המשוררת אַסְתָר וולק שופעת בדימויים רבים מעולם מדעי הטבע והמדעים המדויקים, ובאופן ספציפי מעולם הפיזיקה. חיבור זה נראה לנו במבט ראשון לא טבעי, אבל כפי שוולק מראה באופן יפה בשיריה, חיבור זה גם מרחיב את גבולות החשיבה האנושית וגם מראה כי הניסיון למשמע את המציאות נידון לכישלון