אני יושבת על המרפסת של איברהים בשכונה שסופחה לירושלים בוולאג'ה. וולאג'ה, כפר פלשתיני בדרום ירושלים המשמר מסורות עתיקות של חקלאות וחיים של שלום. בהחלטה שרירותי העבירה ישראל  קו על המפה עליו נבנתה גדר הפרדה ובהינף מרקר, סופחה מחציתו של הכפר לירושלים. ומחציתו נותרה ב"שטחים הכבושים".

וכך אני יושבת על המרפסת של איברהים בשכונה הירושלמית של וולאג'ה. החצר נוטפת ריחות של סוף הקיץ – תאנים, ענבים, רימונים, מרווה, זעתר. החצר של איברהים גובלת בגדר ההפרדה. ממול אנחנו צופים על הבניה האינטנסיבית של השכונות המערביות של גילה – שנבנות על אדמות הכפר המופקעות של וולאג'ה. מישהו החליט – בוועדת התכנון המחוזית שהכפר הזה בעצם לא קיים, לא ראוי לתכנית מתאר, וכל ניסיון לבנות בית לבני הכפר הוא עבירה על החוק. אהל לבנות על אדמותיו שכונה ליהודים? זה חוקי.

לכן אלו לא חדשות מתפרצות אלא סיפור של פערים ורווחים

אני מספרת לכם על הפער בין האווירה הכפרית של השפע החקלאי והמצוקה ההישרדותית של תושבי השכונה הירושלמית של וולאג'ה. אנשים שמשלמים ארנונה לעיריית ירושלים – בזמן שהבית שלהם עצמו נתון תחת איום קיומי והעירייה לא מספקת להם אף אחד מהשירותים המתחייבים. ארנונה? כן. שירותים? הצחקתם את נותני השירותים בעירייה.

זה הפער בין הבניה האינטנסיבית במרחב היהודי המקיף את הכפר למצוקת הדיור הבולעת וחונקת את תושבי הכפר – כשאנשים הולכים לישון בלילה בלי שום בטחון שהבית שלהם ישרוד מחר.

זהו הרווח בין השאיפה וההשקעה של התושבים – שכל רצונם הוא שיאשרו להם תכנית מתאר, כזו שתאפשר להם לבנות את ביתם באופן חוקי ולחיות בשקט בתוך המרחב הכפרי הייחודי של הרי יהודה – ובין שרירות הלב האכזרית של מנגנוני כיבוש  –  מנגנונים המכוונים ביד מכוון להקשות, לצמצם ולגרש את התושבים המקומיים.

זה הפער שבין שורשיו העמוקים של אחד מעצי הזית העתיקים ביותר במזרח התיכון , הגדל באדמות וולאג'ה לבין צווי ההריסה של העירייה ומהנהל כאחד העומדים כנגד מחצית מבתי הכפר שבכל רגע יכולים להגיע אליהם הדחפורים, וטלטל את הקרקע תחת עולמן של המשפחות שגרות בהם.

זה הרווח שבין החיים השקטים שלי כיהודייה ישראלית במערב העיר והמציאות היומיומית של החברים שלי בוואלג'ה. מציאות של חוסר בטחון, התעמרות שרירותית ועוולות מתמשכות שהם סופגים יום ביומו.

חדורי תקווה ואמונה

וזה הפער המדהים בין כל העוולות הללו אלה לשמחת החיים, הנחישות, החיוך והאמונה של תושבי הכפר. כן אלו שמתעמרים בהם, השכנים שלי, תושבי ירושלים לכאורה, משלמי מס וארנונה. הם פשוט מסרבים לוותר על האמונה שמצבם ישתפר והעוולות יפסקו. הם פשוט לא מפסיקים להאמין, והם נכנסים לי עמוק ללב. ותשאלו, איך אני חשה?: "אני פשוט לומדת מהם על מהות התקווה – בכל מפגש בו אני כמעודדת יוצאת מעודדת".

הכפר אל-ולג'ה המקורי שכן על רכס לבן, באזור שעליו בנויים היום המושבים אורה ועמינדב ובו נמצא המעיין עין לבן, בגדה הצפונית של נחל רפאים שבו עברה מסילת הרכבת יפו–ירושלים. תושביו היו מוסלמים, עובדי אדמה. לפי סקר הכפרים בשנת 1945 התגוררו בכפר 1,650 תושבים ושטחו השתרע על 17,708 דונמים (מתוכם 166 שטחים ציבוריים ). לאחר כיבושו בששת הימים הוקמו על חלק מאדמותיו שכונות עמינדב ושכונת גילה. נכון לעכשיו הכפר כולל ארבע שכונות – עין ג'וויזה, אל-דהר, ארד אל-סמאק, וסרג', ובו שלושה מסגדים, כשבו חיים בו כ-2,000 תושבים, שרובם מוגדרים כפליטים. לאחר שישראל הגדירה מחדש גבולה המוניציפלי של ירושלים, סופחו מזרח ירושלים ועוד כמה עשרות כפרים למדינת ישראל. הגבול החדש סיפח חלק מאדמות הכפר, אך התושבים עצמם לא קיבלו תושבות קבע ישראלית. כ-300 מתוכם מחזיקים בתעודות תושב בעקבות קשרי נישואין או מעברי דירה. גדר ההפרדה שהקימה ישראל בשרירות לב ניתקה את בית משפחת חג'אג'לה מהכפר. על מנת לאפשר גישה חפרה המדינה מנהרה מתחת לגדר בעלות של 4 מיליון ש"ח. ב-2017 נסגרה המנהרה בשער, ולמשפחה ניתן שלט רחוק אחד. תוואי הגדר המקורי שהיה אמור לחלק את הכפר לשניים שונה בעקבות עתירת התושבים ב-2004, אך התוואי החדש עתיד להקיף את הכפר מכל עבריו ולהפוך אותו למובלעת המחוברת לבית ג'אלא ובית לחם במנהרה, תוך הפקעה של כ-1,600 דונם מאדמותיו. לתוואי החדש קמו מתנגדים רבים בהם תושבי הכפר מחד והחברה להגנת הטבע, תושבי התנחלויות בגוש עציון מאידך, עתירה שהוגשה נגד הגדר ב-2006 נדחתה. בשנת 2010 החלו העבודות לבניית הגדר בכפר.
בשנת 1985 החלה עיריית ירושלים לממש את סמכותה על מחציתו של הכפר, והחלה להוציא צווי הריסה לבתים שנבנו ללא היתר.[ בין השנים 1985 ו- 2005 נהרסו 45 בתים, ול־50 נוספים הוצאו צווי הריסה. לטענת התושבים, העירייה סירבה בכוונת מכוון  ליצור תוכנית מתאר לכפר שתאפשר קבלת רישיונות בניה, ולכן הם נאלצו לבנות באופן לא חוקי כדי לעמוד בצרכי התרחבות האוכלוסייה של הכפר. בשנת 2006 עתרו התושבים נגד הריסת הבתים, ובית-המשפט הקפיא את ההריסות לשלוש שנים, על-מנת לאפשר הכנת תוכנית מתאר לכפר. ב-2008 הוגשה תוכנית המתאר מטעם התושבים, אך זו, הפלא ופלא, נדחתה על ידי העירייה. ב-2009 הוגשה התוכנית שנית לוועדה המחוזית. כדי לרכז את המאבק הוקמה בכפר "מועצת תושבים" והמאבק מתנהל עד היום עם צווי הריסה מעל ראש הפלסטינים. לעזרת התושבים התארגנה קבוצת יהודים ישראלים תושבי ירושלים הקרואה: ידידי וולאג'ה.