מילים: כמו אלף סיכות קטנות שדוקרות ודוקרות

מה יש בה, במילה, שיכול לזעזע את עולמנו? איך אנחנו נותנים למילים כואבות לחדור ישר לתוך הלב ולא יכולים להצמיח "עור של פיל"? מסתבר שגם זה לטובה

Print Friendly

הכואב הולם ללא מנוח (צילום: Ambro / freedigitalphotos.net)

פעם אחר פעם אנחנו נפגעים ממילים. מילים שנזרקו אלינו, מקולגות, מחברים, מבני משפחה. בוויכוח, במצב של חוסר הסכמה, גם כשנדמה שהכל בשליטה, בבת אחת הדברים עלולים להתלקח, ומשם הדרך לתהום הפגיעות קצרה מאוד.

מילים עלולות להיות כואבות ופוצעות ולהשאיר אותנו עם לב פגוע ומדמם, כמו אלף סיכות קטנות שדוקרות ודוקרות, יוצרות חור ענק שנפער וממאן להתמלא. מילים מטלטלות אותנו בחוזקה וגם משתקות אותנו. הכאב הולם בנו ללא מנוח, לא נותן לשכוח. אנחנו מרגישים מרומים, מנוצלים, ורוב הזמן, כדי לא להרגיש את הכאב, אנו מדחיקים.

מה יש בה, במילה, שיכול לזעזע את עולמנו? איך אנחנו נותנים למילים כואבות לחדור ישר לתוך הלב ולא יכולים להצמיח "עור של פיל"? לא להתייחס, להתעלם, לתת לזה פשוט לעבור מעלינו? אנחנו נופלים פעם אחר פעם למלכודת הפתאים הזאת, הניזונה ממילים פוגעות. הרי היינו שם כבר, אנחנו מכירים את ההרגשה ויודעים שהיא משרתת את הפחדים הטבועים בנו, את חוסר הביטחון שלנו, את הגוש שתקוע לנו בגרון. ובכל זאת, הדרך ללב קצרה,  ואין לנו שליטה ואפשרות למנוע את הפגיעה.

להבין שאין לנו שום שליטה על דבריהם של אחרים

הרגע הזה, שבו מילה זדונית מפילה את רוחנו כמגדל קלפים ואי אפשר להשיב את הזמן לאחור, אין לאן לברוח. אין לנו ברירה אלא להתמודד עם המצב, להסתכל עמוק פנימה ללא חשש ולשאול את עצמו מה פגע בנו כל כך, מה הביא אותנו לשרשרת ארועים זאת, ומעל הכל – להבין שאין לנו שום שליטה על דבריהם של אחרים.

המטרה כאן היא לרפא את עצמנו ולדלל ככל שאפשר את הזיכרון המריר, ע"י שליחת יד ללב והוצאת הסיכות המכאיבות, אחת אחת. חובתנו לעצמנו  להיאבק ברוע הגזירה ולהשאיר את הלב זורם ככל שניתן, פתחים של איוורור שאסור שיסתמו, אחרת לא נרגיש יותר ונחייה חיים ריקניים ללא אהבה.

אסור לתת לרוע לנצח.

למרות הכל, נפש רגישה ואמיתית עולה עשרות מונים על ציניות מאוסה שעלולה להשתלט עלינו, אם לא נדע לעצור אותה בזמן. לא נדע להבדיל בין טוב ורע, בין חם וקר. ה"שיתוק" הזה, אם לא נדע איך לצאת ממנו – התוצאה תהיה שהאדם שפגע בנו קיבל את מה שביקש: עצירה פתאומית בחיינו, בלבול, עצב ובריחה.

אהבה וסבלנות, במיוחד לעצמנו, יחזירו אותנו אט אט לתלם, גם אם המילים היו פוגעות מנשוא. אפשר להתגבר על זה, ללכת עם הכאב יד ביד באצילות ובאורך רוח, לא לוותר. הכי קל זה לוותר ולחשוב שאם נשכח ולא נחשוב זה יתפוגג מעצמו.

אחר כך, בעזרת העבודה העצמית הכבירה שעשינו, הרוב יחזור לפרופורציות, הנשימה תהייה קלה יותר, הלב פתוח. ובכך שהיינו איתנים מספיק להביט לפגיעה בלבן של העיניים מבלי להשפיל את עינינו, למדנו שיעור גדול מאוד בחיים: זה בכלל לא הוא, מי שפגע בנו, הוא אדם קטן. זה אנחנו, מה שמכיל אותנו, הנתינה והאהבה בקרבנו.

למדנו לקבל את עצמנו למגינת ליבם של אחרים, לא להיתקע בעבר, ללכת יד ביד עם ההווה ולהיות פתוחים לכל שיקרה לנו בעתיד.

אין לנו רשת ביטחון כלשהי, שתמנע מאיתנו בעתיד להיפגע ולקבל את "סטירת הלחי" המילולית שוב. יש פגיעות קשות יותר וקשות פחות, יש כאלו שאנחנו מתאוששים מהן מהר, יש יותר לאט. האמון שלנו באנשים יכול להתערער לזמן מה, אך יש רק שביל אחד נכון לנו, שביל האמת. ומי שלא ראוי לנו להלך ביחד בשביל הזה, הוביל אותנו לשיעור שהיינו צריכים ללמוד, ללא קיצורי דרך והנחות.

גם לפוגעים בנו יש מקום בחיינו. ובעזרת המילה הכי כואבת שנאמרה לנו, למדנו עוד ועוד על עצמנו.

אז תודה לכם אנשים ספורים שפגעתם בי פה ושם בחיים. גם בזכותכם אני מי שאני. לא הצלחתם, למרות רצונכם, לחסל אותי. להפך, רק קירבתם אותי יותר לעצמי. לליבי.

[related-posts title="טורים נוספים"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, יחסים, מאמרי עמדה, עוד יחסים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מילים: כמו אלף סיכות קטנות שדוקרות ודוקרות

  1. מאת פנינה כץ‏:

    יפה איתנה. כתבת על הנימים והמנגינה שבמילה ואכן לעיתים היא צורבת כמו סכין בעור ולעיתים היא מחמיאה ומחממת. .אולי בעולם של זילות המילה כשכל כך הרבה אנשים משווקים את עצמם לדעת והמילה קלה ומעושה על לשונם צריך להקשיב לזיוף שבכוונה ולא רק לתוכנה ומשמעותה הפשוטה.
    יעקב אורלנד:
    לא פעם זה קשה
    אבל לרוב מילה טובה
    מיד עושה לי טוב
    רק מילה טובה
    או שתיים לא יותר מזה.