יונה רצה לראות את הראל, כדי להתרשם בעצמו. הוא הציע שניפגש באירוע הסרת הלוט מאיזו אבן פינה, אולי ככה הראל לא ישים לב שהוא עומד למבחן במעמד ראש העיר. סקס ייאוש ויונה יהב, פרק 11. מאת עופרי כרמלי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
בשבועיים שאחר-כך המשכתי להתחבט לגביו, בימים מסויימים הצלחתי לקוות שבסוף זה עוד יסתדר, בימים אחרים רציתי שוב לחבוט אותו במשהו, עץ, קיר, המסעד של הספה בסלון, העיקר שהוא ייפתח קצת ויוציא איזשהו רגש. סקס ייאוש ויונה יהב, פרק 11
מאת עופרי כרמלי
אז היה בוקר מקסים, הרכבנו משקפי שמש ואחזנו ידיים, ויצאנו לטייל ביערות הכרמל. כשהגעתי לסוף העלייה, 30 צעדים אחרי הראל, כבר הייתי די נחושה לחתוך את זה ברגע שנחזור לתחומי העיר, אפילו לא ממש הביתה, מספיק ליד האוניברסיטה. אבל באופן מפתיע, הראל חיבק אותי ואמר שתענוג לטייל איתי. וואלה? חשבתי לעצמי, חבל שאי אפשר להגיד אותו דבר עליך…
"אני מצטער שהתנהגתי כמו אידיוט, פשוט עובר עליי משהו. בפעם הבאה נשיר 'אל המעין', למרות שדוגרי, קולך ערב כקרקור עורב. סתם… אני מצטער, זה באמת לא יום מוצלח, אתמול הודיעו לי שהפרויקט שאני עובד עליו כבר חצי שנה מתבטל".
המממ… לא היה לי מושג. התפלאתי שהוא לא אמר את זה קודם, אבל בבת אחת נרגעתי והפכתי לקשובה ומכילה, מדגימה עליו את כל קישורי הפסיכותרפיה הבלתי-פורמליים שלי.
בשבועיים שאחר-כך המשכתי להתחבט לגביו, בימים מסויימים הצלחתי לקוות שבסוף זה עוד יסתדר, בימים אחרים רציתי שוב לחבוט אותו במשהו, עץ, קיר, המסעד של הספה בסלון (זו ספה ישנה כזו, עם מסעד מעץ מלא), העיקר שהוא ייפתח קצת ויוציא איזשהו רגש או לפחות פסאודו-רגש שיעורר איזשהו רגש אצלי.
הוא הציע שניפגש באירוע הסרת הלוט מאיזו אבן פינה
בסוף החלטתי להתייעץ עם יונה. הוא אמר שיש פנים לכאן ולכאן (את זה כבר ידעתי) ושלא פשוט למצוא בחורים כאלו (ואת זה בהחלט ידעתי) ואז הוא אמר שכדי לקבוע חד משמעית, הוא צריך לראות את הבחור ולהתרשם בעצמו (בנקודה הזו תהיתי אם לא היה עדיף לפנות לקוראת בקפה, הן לפחות מסתפקות בתמונה). הוא הציע שניפגש באירוע הסרת הלוט מאיזו אבן פינה, אולי ככה הראל לא ישים לב שהוא עומד למבחן במעמד ראש העיר.
התחלתי להכין את הראל לטקס הסרת הלוט (ממנו כמובן), הסברתי לו שהטקס הזה נורא חשוב לי ושאשמח אם יבוא איתי. אחרי שווידאתי שאין לו עיסוקים אחרים ביום הזה, חפרתי לו קצת על החשיבות ההיסטורית של האבן ושל הפינה, על גודל המעמד, וליתר ביטחון הבטחתי שיהיה כיבוד מ"שמו", איכשהו זה תמיד עובד.
מרוב חפירות כבר כמעט פתחתי נתיב חדש במנהרות הכרמל
קניתי שמלה חדשה לכבוד האירוע המרגש, בכל זאת יונה יהיה שם, ואולי אפילו דינה. ביום המיועד התקשרתי להראל שלוש פעמים לוודא שהוא זוכר, שהוא יודע איפה זה, איך מגיעים ובאיזו שעה. מרוב חפירות כבר כמעט פתחתי נתיב חדש במנהרות הכרמל. קבענו שהוא יאסוף אותי מהעבודה, וכשהוא הגיע, מצוחצח וחגיגי במיוחד, ליבי נמלא גאווה, אבל גם קצת חשש. הוא נראה כל כך טוב וייצוגי, שיונה עוד עלול להתרשם ממנו לטובה בטעות!
התחלנו לנסוע, ופתאום הוא נראה לי אפילו יותר מסוגר מתמיד. "מה קרה מתוקי?" שאלתי אותו בהתעניינות כנה, אולי שוב קשה לו בעבודה, הרהרתי בזמן שהתשובה התמהמהה. הוא עצר ברמזור, הסתכל עליי, השפיל את המבט ואמר: "אני לא חושב שזה עובד בינינו…"
אתה? אתה לא חושב שזה עובד בינינו???
מתבקש ככל שיהיה, זה היכה בי בהפתעה. לאורך כל השבועות האחרונים בכלל לא חלף בדעתי שגם הוא מרגיש שמערכת היחסים הזו לא מתפתחת הצליחה לחלחל דרך שריונו אל לבו האטום. אבל פתאום כל החתיכות נפלו למקום, פתאום הכל חזר להיות הגיוני וברור. "כן, גם אני לא… אני מצטערת, על הנייר זה היה אמור לעבוד פרפקט, אבל משהו בינינו פשוט לא זורם".
הרמזור התחלף, אבל הראל עדיין עמד (בחיפה, כמו בחיפה, לאף אחד לא היה דחוף לצפור), ניכר היה שהוא קצת התאכזב שאני מוותרת עליו בלי קרב, אבל בסופו של דבר הוא התעשת. "יאללה, בואי ניקח אותך לטקס, אני לא רוצה שתפסידי את זה בגללי, אמרת שזה ממש חשוב לך". צחוק הגורל – הסיבה היחידה שבגללה הטקס הזה אי פעם היה חשוב לי כבר לא חשובה יותר.
יצאתי מהאוטו, בשמלה שחורה ובעקבי סטילטו, קצת מבולבלת אבל בכל זאת נושמת לרווחה.
"היי עופרי! אני שמח שהגעת! רוצה עוגה?" צהל לעברי יונה, תוחב לפיו עוגת פרג ומכניס לכיס כמה עוגיות שקדים, שיהיה לאחר-כך.
"מה זה? שכחת את החתיך שלך בבית?" דינה ניגשה אלינו, תכליתית כהרגלה, מנקה בתנועות נמרצות את הפירורים מהחליפה של יונה תוך כדי דיבור.
"אמממ… לא, הוא שכח אותי, בעצם הוא כבר לא שלי…".
האגו שלי הצטער שלא הקדמתי אותו
הרגשתי שהמחנק בגרוני נבנה בהדרגה והעיניים מתחילות לצרוב, כי למרות שרציתי לחתוך את זה כבר מזמן, ולמרות שזו אולי הפרידה הכי מוצדקת שהיתה לי – האגו שלי הצטער שלא הקדמתי אותו ויזמתי אותה בעצמי. ובכלל למה אני מחכה לעצות של יונה ודיה וכל האלפיות שלי, במקום פשוט להקשיב לעצמי?
"היי כפרה… מה את בוכה עכשיו? נגמר!" דינה תפסה לי את הסנטר וחייכה אלי חיוך מצהיב "דיייי, אל תתרגשי נשמה, הלך נסיך – יבוא מלך!!!"
המשך: יש לי שבועיים למצוא בן זוג לחתונה של החברה הכי טובה