מריל סטריפ וטומי לי ג'ונס עושים את זה

סרט חדש / שי שגב

"תקווה בהופ ספרינגס" הוא סרט בוגר לאנשים בוגרים. מריל סטריפ וטומי לי ג'ונס נפלאים כבני זוג המתמודדים ברגישות ובאמינות עם בעיות של אינטימיות והיעדר תשוקה באמצע החיים

מריל סטריפ וטומי לי ג'ונס עושים את זה

סרט חדש / שי שגב

"תקווה בהופ ספרינגס" הוא סרט בוגר לאנשים בוגרים. מריל סטריפ וטומי לי ג'ונס נפלאים כבני זוג המתמודדים ברגישות ובאמינות עם בעיות של אינטימיות והיעדר תשוקה באמצע החיים

[rating=4]

סרט של שחקנים. סטריפ ולי ג'ונס

בדרך כלל, אני צופה בקדימון (טריילר) לפני שאני רואה את הסרט. לא בגלל שאני רוצה להרוס לי את העלילה, אלא כי אני אוהב ליצור ציפייה לבואו של הסרט (לא משנה אם זה סרט איכותי או מחורבן). זה חלק מהתשוקה שלי לאהבת סרטים. לעיתים, הקדימון טוב יותר מהתוצאה הסופית של הסרט. אבל עבור "תקווה בהופ ספרינגס", לא ראיתי טריילר. האמת, לא ידעתי כמעט דבר אודות הסרט, חוץ מהעובדה שמופיעים בו מריל סטריפ וטומי לי ג'ונס.

סטריפ, שאין צורך להציגה (לאחר 13 מועמדויות לאוסקר), מגלמת את קיי, עקרת בית בגיל העמידה, הנשואה לבעלה, ארנולד (ג'ונס), כבר 30 שנה. הנישואים שלהם מאוד שגרתיים. הם ישנים בחדרים נפרדים, מתעוררים יחדיו, אוכלים ארוחת בוקר בזמן שארנולד קורא בעיתון, ארנולד הולך לעבודה, שב הביתה, הם סועדים ארוחת ערב וארנולד נרדם מול תוכניות הגולף בטלוויזיה.

התרחיש נמשך זמן רב, ועתה קיי רוצה שינוי. היא מעוניינת להחזיר תשוקה לחייה. היא מתוודעת ליועץ נישואין, ד"ר פלד (הקומיקאי סטיב קארל, שלא מוציא בסרט אפילו חיוך בודד), המציע מפגשים ארוכים לתיקון נישואין שבורים באחת מעיירות מדינת מיין, ארצות הברית.

קיי רושמת את עצמה ואת בעלה. ארנולד כמובן מסרב לנסוע, אך כשהוא רואה כמה קיי מעוניינת, הוא נוסע איתה בלית ברירה ומתלונן כל הדרך. במהלך המפגשים, קיי וארנולד מתמודדים עם בעיות הנישואין שלהם, וד"ר פלד מלמד אותם להיפתח האחד עם השנייה ואפילו נותן שיעורי בית. האם ארנולד העקשן ייפתח למציאות החדשה? האם זו רק הבעיה שלו?

ואפילו אין קטעים מיניים מצחיקים. סטריפ ולי ג'ונס

הסרט מתחיל כסרט יחסי בעל-אישה טיפוסי. אווירה הוליוודית קלילה ונעימה, אך כשמתחילים המפגשים בין השניים, הופתעתי לגלות איזה נופך דרמטי מביאה העלילה. זה סרט בוגר לאנשים בוגרים. אין קטעים מיניים מצחיקים, ובמקום זאת אנו לומדים להכיר דמויות שלא מרגישות נוח עם הבעיות שלהן.

לאחר שצפיתי באינספור קומדיות נוער שטוחות, גישה בוגרת זו הייתה כמסע טיהור. בעיות האינטימיות המוצגות בסרט הן דבר שגרתי של כל בני זוג, ולא רק של זוגות יוצאי דופן.

הסרט לא היה שלם אלמלא שני השחקנים המובילים. מריל סטריפ ובייחוד טומי לי ג'ונס, נפלאים מתמיד. לשם שינוי, סטריפ מגלמת עקרת בית כנועה השומרת את רגשותיה בבטן. היא ממחישה את הסצינות הדרמטיות באמנות המשחק המושלמת שלה, והיא גם לא רעה בכלל ברגעים הקומיים ובקטעים המיניים.

כיף לראות את טומי לי ג'ונס מגלם תפקיד אחר מאשר שוטר קשוח, קצין צבא זועם או עורך דין חסר מעצורים. דמותו, כאדם מן השורה, רואה חשבון משעמם, שפוחד לבטא את עצמו – שווה בהחלט אוסקר. נוכחות שני השחקנים בסרט כה עוצמתית, כך שבקלות ניתן לשכוח מקארל, שאינו מנסה להבליט את עצמו. הוא מגלם מעין מתווך בין הדמויות, ועושה זאת בצניעות ראויה.

הבמאי דיוויד פרנקל יכול להיות במאי טלוויזיה מצוין, אין לו סגנון או ייחודיות. הוא מעביר את הסרט בהתאם לז'אנר הדרמטי המוכר לו והוא נותן לשחקנים להוביל את הסיפור לפני המצלמה. לא תמצאו בסרט צילומים מיוחדים או מונטאז'ים. זהו סרט של שחקנים, ופרנקל מבין זאת. ראוי לשבח את התסריטאית, ונסה טיילור, שכתבה יצירה מאוד בוגרת, אמיתית וחכמה.

הבעיה העיקרית שמצאתי בסרט – המוזיקה מוציאה לעיתים את הצופה מהעלילה. יש קטעים רבים ורציניים, שבהם הפסקול הופך מעט שמאלצי ומשתלט על הסיפור. בהחלט בעיה, כיוון שזה מוציא אותך רגשית מהעלילה. לדוגמה, כשג'ונס חושב מה הוא עשה רע לאשתו, פורץ בעוצמה השיר "Why" של אנני לונקס. אין צורך בסוג כזה של מניפולטיביות, כיוון שהסרט עצמו נותן תחושה מצוינת של אמינות.

בסופו של דבר, זה סרט טוב. הסיבה העיקרית והחשובה ביותר לראות אותו – המשחק הנהדר של מריל סטריפ והאופן בו טומי לי ג'ונס מטפל בנושאים רגישים.

אנשים שאוהבים סיפורים על אנשים אמיתיים הנתקלים בבעיות אמיתיות, ייהנו מהעלילה. הסרט מהווה בריחה אלגנטית מכל הסרטים הרעשניים והאלימים, ששברו את הקופות הקיץ.

[rating=4]

סרט של שחקנים. סטריפ ולי ג'ונס

בדרך כלל, אני צופה בקדימון (טריילר) לפני שאני רואה את הסרט. לא בגלל שאני רוצה להרוס לי את העלילה, אלא כי אני אוהב ליצור ציפייה לבואו של הסרט (לא משנה אם זה סרט איכותי או מחורבן). זה חלק מהתשוקה שלי לאהבת סרטים. לעיתים, הקדימון טוב יותר מהתוצאה הסופית של הסרט. אבל עבור "תקווה בהופ ספרינגס", לא ראיתי טריילר. האמת, לא ידעתי כמעט דבר אודות הסרט, חוץ מהעובדה שמופיעים בו מריל סטריפ וטומי לי ג'ונס.

סטריפ, שאין צורך להציגה (לאחר 13 מועמדויות לאוסקר), מגלמת את קיי, עקרת בית בגיל העמידה, הנשואה לבעלה, ארנולד (ג'ונס), כבר 30 שנה. הנישואים שלהם מאוד שגרתיים. הם ישנים בחדרים נפרדים, מתעוררים יחדיו, אוכלים ארוחת בוקר בזמן שארנולד קורא בעיתון, ארנולד הולך לעבודה, שב הביתה, הם סועדים ארוחת ערב וארנולד נרדם מול תוכניות הגולף בטלוויזיה.

התרחיש נמשך זמן רב, ועתה קיי רוצה שינוי. היא מעוניינת להחזיר תשוקה לחייה. היא מתוודעת ליועץ נישואין, ד"ר פלד (הקומיקאי סטיב קארל, שלא מוציא בסרט אפילו חיוך בודד), המציע מפגשים ארוכים לתיקון נישואין שבורים באחת מעיירות מדינת מיין, ארצות הברית.

קיי רושמת את עצמה ואת בעלה. ארנולד כמובן מסרב לנסוע, אך כשהוא רואה כמה קיי מעוניינת, הוא נוסע איתה בלית ברירה ומתלונן כל הדרך. במהלך המפגשים, קיי וארנולד מתמודדים עם בעיות הנישואין שלהם, וד"ר פלד מלמד אותם להיפתח האחד עם השנייה ואפילו נותן שיעורי בית. האם ארנולד העקשן ייפתח למציאות החדשה? האם זו רק הבעיה שלו?

ואפילו אין קטעים מיניים מצחיקים. סטריפ ולי ג'ונס

הסרט מתחיל כסרט יחסי בעל-אישה טיפוסי. אווירה הוליוודית קלילה ונעימה, אך כשמתחילים המפגשים בין השניים, הופתעתי לגלות איזה נופך דרמטי מביאה העלילה. זה סרט בוגר לאנשים בוגרים. אין קטעים מיניים מצחיקים, ובמקום זאת אנו לומדים להכיר דמויות שלא מרגישות נוח עם הבעיות שלהן.

לאחר שצפיתי באינספור קומדיות נוער שטוחות, גישה בוגרת זו הייתה כמסע טיהור. בעיות האינטימיות המוצגות בסרט הן דבר שגרתי של כל בני זוג, ולא רק של זוגות יוצאי דופן.

הסרט לא היה שלם אלמלא שני השחקנים המובילים. מריל סטריפ ובייחוד טומי לי ג'ונס, נפלאים מתמיד. לשם שינוי, סטריפ מגלמת עקרת בית כנועה השומרת את רגשותיה בבטן. היא ממחישה את הסצינות הדרמטיות באמנות המשחק המושלמת שלה, והיא גם לא רעה בכלל ברגעים הקומיים ובקטעים המיניים.

כיף לראות את טומי לי ג'ונס מגלם תפקיד אחר מאשר שוטר קשוח, קצין צבא זועם או עורך דין חסר מעצורים. דמותו, כאדם מן השורה, רואה חשבון משעמם, שפוחד לבטא את עצמו – שווה בהחלט אוסקר. נוכחות שני השחקנים בסרט כה עוצמתית, כך שבקלות ניתן לשכוח מקארל, שאינו מנסה להבליט את עצמו. הוא מגלם מעין מתווך בין הדמויות, ועושה זאת בצניעות ראויה.

הבמאי דיוויד פרנקל יכול להיות במאי טלוויזיה מצוין, אין לו סגנון או ייחודיות. הוא מעביר את הסרט בהתאם לז'אנר הדרמטי המוכר לו והוא נותן לשחקנים להוביל את הסיפור לפני המצלמה. לא תמצאו בסרט צילומים מיוחדים או מונטאז'ים. זהו סרט של שחקנים, ופרנקל מבין זאת. ראוי לשבח את התסריטאית, ונסה טיילור, שכתבה יצירה מאוד בוגרת, אמיתית וחכמה.

הבעיה העיקרית שמצאתי בסרט – המוזיקה מוציאה לעיתים את הצופה מהעלילה. יש קטעים רבים ורציניים, שבהם הפסקול הופך מעט שמאלצי ומשתלט על הסיפור. בהחלט בעיה, כיוון שזה מוציא אותך רגשית מהעלילה. לדוגמה, כשג'ונס חושב מה הוא עשה רע לאשתו, פורץ בעוצמה השיר "Why" של אנני לונקס. אין צורך בסוג כזה של מניפולטיביות, כיוון שהסרט עצמו נותן תחושה מצוינת של אמינות.

בסופו של דבר, זה סרט טוב. הסיבה העיקרית והחשובה ביותר לראות אותו – המשחק הנהדר של מריל סטריפ והאופן בו טומי לי ג'ונס מטפל בנושאים רגישים.

אנשים שאוהבים סיפורים על אנשים אמיתיים הנתקלים בבעיות אמיתיות, ייהנו מהעלילה. הסרט מהווה בריחה אלגנטית מכל הסרטים הרעשניים והאלימים, ששברו את הקופות הקיץ.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן