בוושינגטון, בירת ארצות הברית, מוסדות הממשל, כמו הבית הלבן, הקונגרס ובית המשפט העליון, הם ליבת הדמוקרטיה האמריקנית. במרכזם שלוש הרשויות, שאחראיות  לאורח החיים של האזרחים על כל היבטיהם במעצמה עולמית זאת, כולל ענייניה של אמריקה בזירה העולמית. עם זאת, אין שום מעמד רשמי לגוף שלעתים קרובות יש לו השפעה אדירה על כל הגופים האלה ואין לו מבנה פיזי, אך הוא נמצא בכל מקום – השדולות. 

השדולה היא מוסד אמריקני המעוגן בחוק מאז נכתבה החוקה ומוגן משפטית במסגרת חופש הדיבור. הוא מופיע בכול מישור ממסדי, פדראלי, של מדינות, של מחוזות בחירה ושל רשויות מקומיות. נוסף על תחומים שונים בחיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. אלה גופים שמבוקרים וחייבים לפעול באופן שקוף כסוכנויות מוכרות של אינטרסים וגופים שונים, אמריקנים או זרים, אך עליהם להיות גופים אמריקנים לכול דבר ועניין ושקופים ונתונים לביקורת. בעיקר פעילים בהן משפטנים, יחצ"נים, מומחים בתחומים שונים. אלה פועלים מול מוסדות שלטון שונים, ובראש וראשונה מול בית המחוקקים – בית הנבחרים והסנאט באמצעות הקונגרס – מול הממשל בראשותו של הנשיא. מוסד השדולה הוא כה אדיר,  שהוא משמש סוגיה מרכזית במחקר האקדמי, במסגרת התייחסות חוקית, פוליטית, כלכלית וחברתית. בעוד שלפי נתונים סטטיסטיים מספר השדולות בוושינגטון הוא 12,000, בפועל, יש רק כמה עשרות בעלות השפעה. השדולה הישראלית היא ללא ספק אחת מהן. 

השדולה הישראלית aipac – "הוועדה האמריקנית-ישראלית לקשרי ציבור" 

השדולה נוסדה על ידי סיי, הלא הוא ישעיהו קנן, כיוזמה אישית  של יהודי חם וציוני מסור ואדם שרצה בכול מאודו לעזור ליישוב היהודי בתקופה של טרום המדינה. סיי, יליד צפון-מזרח קנדה, היה עיתונאי שהוציא לאור עיתון עצמאי קטן שזכה לפופולריות רבה. סיי היה בן אדם, "א-מענטש" במלוא מובן  המילה, איש חכם ובעל יושרה. אבא אבן, שעמד בראש המשלחת של הסוכנות היהודית ליד האו"ם, גילה אותו ומינה אותו כדובר המשלחת הישראלית וכאיש ההסברה שלה, כאשר באותה עת התכנסה עצרת האו"ם בפריז והתקיימו הדיונים על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל. כך מצא את דרכו אל מסדרונות הקונגרס האמריקני. ב-1951, בשנה שבה הייתי אני שליח לתנועות הנוער בארה"ב, סיי כבר היה בתהליך הקמת שדולה שפעלה למען אינטרסים של ישראל כמדינה.

העיתונאי הבכיר יובל אליצור, מי שהיה סגן עורך מעריב בתקופה היפה שלו, סופר ופרשן פוליטי שמצוי בזירה האמריקנית, הכיר את סיי בתקופה זו. אליצור מציין כי השדולה באותם ימים הקפידה מאוד לבקש את עזרת הקונגרס בדברים ממוקדים, כמו סיוע כלכלי לישראל בתחומים מסוימים וסיוע לפליטים היהודיים שבאו לארץ. זאת  ועוד, מציין אליצור – סיי העסיק מומחים על בסיס נושא ממוקד וזמני. אם מדובר היה למשל בחרם הערבי, הוא העסיק משפטן מומחה בנושא, ולאחר פתרון הבעיה האיש לא הועסק עוד.

בשנת 1966, כאשר שימש אליצור קונסול מיוחד שעליו הוטלה המשימה לפעול נגד החרם הערבי, הוא נעזר בגורמים שונים, ובראש ובראשונה בסיי קנן, שנרתם למשימה. ואכן, אליצור יכול  לרשום לעצמו הישג גדול. החרם נשבר דווקא לגבי חברה כמו קוקה קולה.  נושא החרם, מציין אליצור, היה בעל חשיבות כלכלית רבה, שכן עצם העובדה שהמשקה האהוב על תיירים אמריקנים נמנע מהם עקב החרם הערבי יכולה היתה לעצור משקיעים פוטנציאליים בישראל. זו הסיבה ששבירת החרם היתה פריצת דרך.  מי שקיבל את הזיכיון לייצור בארץ היה אייב פיינברג, מן הפעילים היהודיים במפלגה הדמוקרטית. פיינברג, שנחשב למניפולטור וזכה לתנאים מצוינים של ממשלת ישראל בהשקעה במלון הילטון בירושלים, ביקש לקבל גם את הזיכיון על יצור קוקה קולה בישראל. בלשון המעטה, הוא לא היה הבחירה  של נציגי ישראל בוושינגטון, אבל מנהיג יהודי מן הדרום, פעיל דמוקרטי, צלצל ליובל אליצור ואמר לו: "אני מניח שמקובל עליכם שאייב פיינברג יקבל את הזיכיון לייצר קוקה קולה בארץ". ברור היה שלא תיתכן תשובה שלילית לאייב הרמן, הן מאליצור והן מהשגריר בשעתו, וכך הפיק פיינברג רווח מיידי ומכר את הזיכיון לחברה המאוחדת למשקאות בישראל.

זאת היתה התקופה שגם אני הכרתי את סיי קנן, בהיותי כתב שירות השידור באמריקה הצפונית. זהו איש חייכן, שובה לב ורך סבר, אבל עשוי מאותם חומרים של פעילים מסורים שאינם מקבלים "לא" כתשובה. התשובה אצל רבים מאנשי הקונגרס האמריקני היתה בדרך כלל כן. וזה היה צירוף של הוקרה לישראל והאישיות החמה והמשכנעת של סיי קנן.

כך  הוא מצא את דרכו במסדרונות בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון, כאשר ראה לנגד עיניו מטרה אחת בלבד – סיוע לישראל. בדומה לטיפול נמרץ למדינה היהודית בחיתוליה. אחד המינויים הראשונים שלו היה אקדמאי צעיר, ג'וליאן (ג'ולי) לנדאו, מאז 1969 תושב ירושלים. קנן אמר לג'ולי: "אתה חופר וחופר כל פיסת מידע על מצבה של ישראל, אני אמצא את חברי הקונגרס להגיש להם את החומרים האלה". לנדאו חיפש, חיפש וסיי קנן מצא. וושינגטון משופעת בין היתר במסיבות קוקטייל, שבהן בין כרסום בוטנים קלויים ולגימת וויסקי על קרח, נחתכו לעתים דברים הרבה יותר גדולים. סיי קנן ערך קוקטייל פרטי גדול לחברי קונגרס ושבה את לבם. זאת היתה ראשיתה של אייפאק, שלא היתה השדולה הפנים- אמריקנית הראשונה שעסקה בענייני חוץ, אך נחשבה לבעלת העוצמה הגדולה ביותר. סיי קנן נזהר מאוד שעבודתו תהיה על טהרת הסיוע לישראל כאמריקני ידיד ישראל. הוא האמין שהאינטרסים זהים, אבל הבין יפה את מגבלות החוק.

התפנית בממדי הכמות והמהות של השדולה

באמריקה, דברים – בין אם מדובר במוסדות, עסקים או ארגונים – אם אינם גדלים ומתפתחים, הם קמלים. סיי קנן  סיים את תפקידו בסוף שנות ה-60 ומורי אמיתי תפס את מקומו. אך האירוע המרכזי שבגינו הפכה אייפאק לאחת השדולות בעלות העוצמה בוושינגטון היתה מלחמת ששת הימים, אירוע שהביא אופוריה לא רק לישראל אלא ליהדות העולם, ובראש וראשונה ליהדות ארה"ב. ירושלים חוברה לה יחדיו, קמה התנועה המשיחית של ארץ ישראל הגדולה והשלמה, והקהילה היהודית בארה"ב רצתה להיות שותפה לחוויה הזאת. משום כך, אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו פעילים יהודיים בארה"ב למסקנה שיש לבסס את המוסד, להרחיבו ולהפכו לשדולה חזקה. זה היה בתקופה שבה יצחק רבין,  גיבור מלחמת ששת הימים, שימש כשגריר ישראל בוושינגטון. רבין האמין כי קשר הדוק עם ושינגטון הוא  לא רק מקור לתמיכה מוסרית וכספית בישראל, אלא צורך חיוני אסטרטגי. עם זאת, במהלך הזמן, כשכבר היה ראש הממשלה, ובייחוד בקדנציה השנייה שלו, ביקש רבין שהיחסים בין שתי הממשלות יהיו ישירים, תוך הסתייעות בגורמים שונים, אבל לא עד כדי כך שאלה יכתיבו מדיניות.

יחד עם גידול היקף הפעילות התרחבה גם המטרה הראשונה, שנבעה בין היתר בשל מדיניות מסורתית של משרד החוץ האמריקני. משרדי החוץ, בעיקר במערב (במדינות הרודניות הצמרת קובעת את המדיניות), מביאים בחשבון אינטרסים חיצוניים, כמו תמיכה במדיניות הגלובלית של אמריקה, נפט, כלכלה וכיוצא באלה. אילו הדבר תלוי במשרד החוץ שלה, ארה"ב לא היתה תומכת בהקמת המדינה,  שכן העולם הערבי היה כר פעילות נרחב לכלכלת ארה"ב ולאינטרסים שלה במזרח התיכון. משום כך,  הגוף היחיד שיכול לאכוף את מדיניותו על משרד החוץ, מלבד הנשיא, הוא הקונגרס. אבל אחרי מלחמת ששת הימים השדולה החלה להפנות תשומת לב רבה לאנשי הרשות המבצעת, ובראש וראשונה לבית הלבן.

כיום, לפי נתונים שונים, מעסיקה השדולה כמאתיים עובדים בשבעה משרדים אזוריים ברחבי ארה"ב. ב- 1980 החליף את אמיתי תום דיאן וחל  גידול עצום בהיקף הפעילות של הארגון (התקציב גדל מ־1.5 מיליון דולר ל־14 מיליון ומספר החברים גדל משמונת אלפים לחמישים אלף בתוך שבע שנים, לפי ויקיפדיה).

בתקופת סיי קנן ובשנים שלאחר מכן אייפאק עשתה הכול כדי שלא להזדהות עם אחת משתי המפלגות בארה"ב, שכן הארגון היה זקוק לשתיהן. כדברי אחד הפעילים, "אנו לא צמודים לאידיאולוגיה. אנו צמודים לכוח שקובע". כשדולה אמריקנית אסור לה לפי החוק לתרום למסע בחירות, וחזקה על הזרוע המשפטית שלה שהיא נזהרת מאוד בכך. היו מערכות שבהן הצליחה אייפאק לקדם מדיניות פרו-ישראלית והיו כאלה שבהן כשלה, כמו מניעת מטוסי אייוואקס לערב הסעודית. אבל בשורה התחתונה זאת היתה ועודנה  אחת השדולות האדירות בארה"ב, ובכל הנוגע לטיפוח היחסים עם מדינה מחוץ לארה"ב, כמו ישראל –  אולי האדירה ביותר.

לאחר הבחירות של 1977  משקיפים בישראל ופעילים יהודיים באמריקה חשבו שאייפאק הפכה לכלי בידי ממשלת בגין. התפתחות זאת עוררה גם דיון ער מאוד במדיה האמריקנית וגם אנטגוניזם בקרב רבים מהציבור היהודי באמריקה, שלא לדבר על הציבור הרחב.

זה סודה של אייפאק – היא למעשה שדולה פרטית, שניזונה מכספים של עשירים, שרבים מהם קשורים או אף חברים של מנהיגים ישראלים – היום בעיקר של ביבי נתניהו – כמו גם של אישים רפובליקנים שונים, בעיקר מקרב השמרנים שבהם.

גוף נוסף שגילה עניין בפעילות השדולה היה ה-FBI. יובל אליצור מספר כי לדעת קנן, הבולשת הפדרלית רצתה לדעת את כל המידע שמגיע ויוצא ממשרדו של סיי קנן. אי לכך, לרוב ניהל סיי תקשורת מחוץ לביתו, ואם זה היה מהבית – הפעיל מכשיר רדיו. מכיוון שהיה מודע לכך שמאזינים לו, המציא קודים לכול אחד מאלה שניהל איתם מגע. קנן לא רצה אף גרגר אבק של חשד שיידבק בפעילות שלו, ואכן הצליח בכך. לצערנו, האיש המוכשר וההגון הזה, זמן קצר לאחר פרישתו לקה באלצהיימר, אבל חרף המחלה ביקר בארץ, מעין ביקור פרידה.

חשוב לזכור ולהדגיש: ארה"ב היא מדינה נדיבה ומכניסה אורחים, ואלה נהנים ממידה רבה של חופש, אבל יש גבול. הגבול הוא האינטרס האמריקני. כאשר אדם או פעילות מסוימת עוברים את הגבול הזה, ארה"ב ושלוחותיה אוכפות החוק, ובראשם ה-FBI, יכולים להיות תקיפים מאוד ונקמנים מאוד. ג'ונתן פולרד הוא רק דוגמה אחת.

פוסקי הלכה

היום אייפאק כבר אינה נסמכת על תחקירנים מסוגו של ג'וליאן לנדאו, אלא  בין היתר על "מכון וושינגטון למזרח התיכון", שהוא מעין מוסד הלכתי לאייפאק. משהו בדומה לסמינר התיאולוגי שמהווה את הסמכות הדתית של הרבנים הרפורמיים. ייסד אותו מי שהיה ממונה על המחקר באייפאק, מרטין אינדיק. המכון רשום כעמותה ללא רווחים ונהנה מתרומות ציבוריות, ובראש וראשונה משועים יהודיים בעל השפעה בכול התחומים, בהם פרנק לאוטנברג, אדגר ברונפמן, אלפרד טאובמן ואחרים. המכון מספק לאייפאק תמיכה קונספטואלית ותמיכה המוסרית.

מקובל היום להניח שמאז שנות ה-80 של המאה הקודמת אימצה אייפאק מסיבה זאת או אחרת עמדות חדות יותר, ולא נפריז אם נגדיר אותן כימניות יותר, ייתכן עקב בהשפעה הדדית של חוגים שמרניים במפלגה הרפובליקנית. אך אין ספק שהשדולה הזאת רשמה לזכותה הישגים בתחום הסיוע לישראל, הכלכלי והבטחוני, וכן בקידום שיתוף הפעולה האסטרטגי בין שתי המדינות.

מובן שהאנטישמיות הכרונית באירופה מנצלת את פעילות השדולה האמריקנית כדי להוכיח עד כמה "הקשר היהודי העולמי" חי וקיים. אך טעות לחשוב שהגישה השלילית לשדולה היהודית האמריקנית באה אך ורק מצד אנטישמים ושונאי ישראל. 

שקוף ושועלי 

יש רוחות חדשות שנושבות בארה"ב, לא רק של הציבור הכללי, אלא של הציבור היהודי. ראש הליגה למניעת השמצה, אייב (אברהם) פוקסמן, בן ניצולי שואה, הפך את המוסד הזה מגוף שמטרתו המוצהרת מאבק באנטישמיות, בגזענות ובכול תנועה שמסיתה נגד יהודים כיהודים, ובאחרונה גם למען שוויון זכויות וכיו"ב –  לשדולה פרו ישראלית, עם נטייה לפרו-ממשלתית בראשותו של ביבי. 

במערכה נגד המינוי של צ'אק הייגל לשר ההגנה האמריקני לא נפקד מקומו של פוקסמן. והוא, שאמנם ידע להיכן נושבת הרוח בכיוון למינוי, התבטא כך: "הייגל אינו הבחירה שלנו לשר ההגנה". בין היתר מציין פוקסמן שמינויו של הייגל עלול להתפרש בטהראן כצעד אמריקני נגד הפצצה אפשרית של המתקן הגרעיני, הפצצה שהייגל לא תמך בה. זאת דעתו של פוקסמן, אבל גם דעתו של נתניהו, שאומצה על ידי הרפובליקנים שמתנגדים להייגל.

* * * 

הנשיא ברק אובמה מייצג לא רק את ארצות הברית של אמריקה. הוא מייצג גם את השינוי הדרמטי שהולך ומתהווה במעצמה הזאת. שינוי זה מתבטא בגידול משמעותי של האוכלוסיה הלא אנגלו-סקסית, וחוק ההגירה שהעלה הנשיא יגביר מגמה זאת. לכך תהיה השלכה גם על השפעת הקהילה היהודית  באמריקה. היא תוסיף להיות בעלת השפעה, אך זאת אולי תופנה בראש וראשונה לצרכים פנימיים של הקהילה היהודית המשגשגת ביותר בעולם. יתרה מזאת, משקיפים ישראלים, שעוקבים אחר הנעשה בזירה היהודית באמריקה, מציינים עובדה חשובה מאוד: היהודים, שהיו מרוכזים במוקדים עירוניים חשובים, הולכים ומתפזרים בפריפריה. מכאן נובע גם ביזור ההשפעה היהודית. לדוגמה, ארגונים גדולים כמו בני ברית, הוועד היהודי-האמריקני, הקונגרס היהודי-האמריקני והסתדרות ציוני אמריקה הם בשפל. "ועידת הנשיאים" שהתכנסה השבוע בירושלים ובפניה הופיע כל המי ומי בישראל, ספק אם היא מייצגת מישהו בציבור היהודי באמריקה. מובן שהממשל האמריקני, אף שהוא יודע זאת ומכיר את המציאות, נוח לו שבכול הקשור לישראל יהיו גופים מייצגים. אבל לאלה כבר יש ויהיו עוד יותר בעתיד גופים יהודיים מתחרים, המייצגים את הדור הצעיר ומגמות חדשות גם לגבי ישראל.

ביקורו הפתאומי והמפתיע של הנשיא אובמה מלמד משהו על האיש הזה. הוא לא רק אסטרטג מעולה,  הקובע מדיניות ונחוש לבצע אותה חרף קשיים, אלא גם טקטיקאי מעולה. הביקור בישראל נועד בראש ובראשונה להוכיח שלא זו בלבד שסוגיית השלום בין ישראל והפלסטינים לא ירדה מן הפרק, אלא היא אף עולה ביתר שאת. בין היתר מכיוון שבמשוואה של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון, לפיתרון הבעיה יש משקל הרבה מעבר לסכסוך הזה, והוא משליך על המזרח התיכון כולו, כולל איראן.

השיקול השני הוא להוכיח כי נשיא ארה"ב בכלל, ואובמה בפרט, אינם מונחים בידי מניעים אישיים קטנוניים. זאת הוא מבקש להוכיח לא רק לבנימין נתניהו, אלא גם לקהילה היהודית, זו שתמכה בו.  והקבוצה (שמייצגת מיעוט) שלא תמכה בו, אלא במעשה או במחדל, שיבשה את היחסים בין ישראל לארה"ב.

זה אמור במידה רבה יותר לגבי מיליארדרים יהודיים, שעושים כספם בשוק ההון או בבתי הימורים ובענפים הנלווים להם, שלא ישימו את האצבע הגסה בתבשיל הפוליטי שבין הממסדים בישראל ובארה"ב. העובדה שנחלו מפלה בארה"ב זה עניין אמריקני, אבל העובדה שהכשילו את הממסד שלנו –  זה כבר עניין שלנו.

בכול מקרה, המסקנה ברורה מאוד: עם ישראל מכיר תודה ומוקיר את השדולות היהודיות הפועלות ללא לאות למען בטחונה ועתידה של ישראל. מה שראוי הוא שעזרה זאת תהיה למדינה עצמה, ברוח הגישה של סיי קנן, ולא לממשלתה, תהא אשר תהיה. שכן יש ממשלות ומנהיגים פוליטיים שדואגים בראש וראשונה לעצמם, בחושבם בטעות שהמדינה זה הם. באותה מידה חייבות השדולות היהודיות להטביע בתודעתן שגם הן פועלות כקבוצה מסוימת, ולאו דווקא בשם כל הקהילה היהודית. הארגון ג'יי סטריט טוען, ובמידה רבה של צדק, שהוא, לא פחות מאייפאק, חרד לגורלה של ישראל. אך את התמיכה הוא רואה בדרך אחרת. לצערנו, הממשל הנוכחי בישראל באיוולתו התעלם בבוטות מקבוצה זאת, שמייצגת יותר ויותר את הדור הצעיר היהודי בצפון אמריקה. זה דור שחושב כי אובמה הוא ידיד ישראל ומעשיו למען השלום הם מעשים טובים לישראל. אני מסכים איתם בכול לב.

[related-posts title="עוד בנושא ביקורו של ברק אובמה"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל