כך עובדת השיטה: בהתחלה מטפטפים התבטאויות הזויות, בלתי מתקבלות על הדעת, למשל על כך שהקואליציה היא שתשלוט במינוי שופטי ישראל, שהיועצים המשפטיים של משרדי הממשלה יהיו חרשים ואילמים למתחולל סביבם ויבצעו את רצון השר.

או למשל, שיחסלו את השידור הציבורי.

אחרי ההתבטאויות הבוטות על הרפורמה במערכת המשפט, זה יחליק בגרון בקלות אצל מי שחרד לדמוקרטיה. אלא שדווקא עיתונאית מכובדת, בשידור רדיו בערוץ ציבורי- גלי צה"ל, חידדה אצלי את החשש שסגירת ערוצי תקשורת היא איום ממשי ומוחשי לקיום הדמוקרטיה, אולי אפילו לא פחות מרפורמה משפטית. זה היה כשעירית לינור שללה את הצורך בקיום חטיבת החדשות בערוץ 11, ונימקה את טענתה בכך שמגישת החדשות טלי מורנו השתמשה במילה "חשש" מפני מיעוט משתתפים בהפגנה. לינור הוסיפה וסיפרה כי למחרת מורנו התנצלה ואמרה שהדברים נאמרו במהלך שידור סבוך ומלא תהפוכות והביעה תקווה שעובדי התאגיד לא יאבדו את פרנסתם. אבל למה להתנצל? זה מה שהיא חושבת! טוענת לינור ומסבירה בכך את הצורך לחסל את החדשות בשידור הציבורי.

משטרת המחשבות??

לא שמעתי את לינור, שמחשבותיה ברורות ובהוטות, טוענת אותן טענות על, למשל, התבטאויות העבר של בועז ביסמוט בחדשות 12, או של אמיר איבגי, או של מגישת מהדורת השבת בערוץ  13אילה חסון. ובצדק. ואם באיזון עסקינן, יש לא מעט מראיינים, כתבים ועיתונאים שדעותיהם לכאן או לכאן. האיזון הקדוש נשמר.
על הרפורמה המשפטית, על סגירת התאגיד, שמענו טפטופים פה ושם. בלוני ניסוי. וכשכולם פערו פה באימה, ראש הממשלה התנער, ביקש להרגיע, התכחש, אמר ששלוחיו לא דיברו על דעתו ואפילו זה לא מקובל עליו.
אחר כך, עושי רצונו צונחים, לגמרי במקרה, על כסאות השרים ה"מחליטים" ומתחילים ליישם, בחדווה ובמרץ מפתיע, את כל מה שנשמע עד לא מכבר כמו חלום בלהות.
אז, אחרי הפגנת המונים, ה"ראש" מצהיר שציבור הבוחרים לא רק רוצה בשינויים. הוא דורש אותם. אבל אנחנו למודי ניסיון. לפחות בעניין השידור הציבורי והתקשורת.
גלעד ארדן, לשעבר שר התקשורת, חתום על האחריות לחיסול רשות השידור במהלך בהול ותמוה ביותר של העברת חוק סגירת הרשות בקריאה שניה ושלישית בעיצומה של המלחמה הקשה שכונתה "מבצע"- "צוק איתן" ביולי 2014. מה היתה הדחיפות להעביר את החוק? מי עמד מאחורי המהלך החפוז וההיסטרי הזה? רק ארדן, שכהונתו בניו יורק הוארכה עתה בשנה יוכל להשיב בכנות לשאלה הזו.
אם מישהו צריך הוכחות לאובססיביות כלפי התקשורת, די להתבונן מקרוב בפרשת בזק- וואלה, ולצפות בעין בוחנת במהדורות החדשות של הערוצים המסחריים, בהן תמיד יש נציג שמדקלם את דף המסרים היומי.
רשות השידור נסגרה בחטא ורבים מעובדיה המסורים והמקצועיים מצאו את עצמם אבודים. חלקם השתלבו בתאגיד השידור הישראלי שהוקם ואף הציג תחרות ראויה ובעיקר איכותית לערוצים המסחריים.
מול כל תכנית ריאליטי שמפציצה אותנו עם "טאלנטים" מצחקקים עד לזרא, מציב התאגיד אינספור תכניות איכות שמגובות בתחקירי עומק, בראיונות מרתקים ואף ביצירות דרמה שלא היו מביישות שום גוף שידור ראוי לשמו בעולם.

יש גם מהדורות חדשות ותוכניות אקטואליה בקול ישראל ובערוץ כאן 11, שבהן קשה להתווכח עם היושרה של העיתונאים והכתבים. וכן, יש שם אנשי שמאל ואנשי ימין, חובשי כיפות ונשים, נציגות ערבית ונציגות אורתודוכסית.

אלא שלמישהו זה מפריע מאוד שאנשים מרשים לעצמם להציג דברים כהווייתם, גם אם הם נושאים בחובם  ביקורת נוקבת.

כמה פעמים שמענו את כל שרי הממשלה מדקלמים את התירוץ העלוב בדבר "בחירת העם" שמחציתו לא תמכה בהם, כצידוק לכל מעשה שלא יעלה על הדעת כי הרי הם "הממשלה הנבחרת" ולכן זכותם "לשלוט". גם כאן השיטה עובדת. הם מתודרכים, הם מדקלמים, ומה ששומעים פעם ועוד פעם ועוד פעם, מתקבע בעיני רבים כאמת.

שעה קלה לפני הפגנת ההמונים שבה אמרו עשרות אלפים מה הם חושבים על כך, בא שר התקשורת שלמה קרעי לאולפן "פגוש את העיתונות" בערוץ 12 ומכריז כי "אין מקום לשידור הציבורי" ובאותה נשימה מצהיר כי יקצץ מחצית מתקציב התאגיד.

המונח "דמוקרטיה" צף ועולה לסדר היום בעצימות גבוהה מאז מסיבת העיתונאים של שר המשפטים יריב לוין. דמוקרטיה משמעה גם תקשורת חופשית מלחצים פוליטיים ומלחצים של בעלי הון, אלה המפרסמים המפרנסים את הערוצים המסחריים, והרי כבר נוכחנו באינספור מקרים של "שמור לי ואשמור לך", בין הפוליטיקאים, בעלי ההון, ולא מעטים מבעלי אמצעי התקשורת.

לא בכדי הוטבע הביטוי "הון- שלטון- עיתון" המבטא נאמנה מציאות שרק ערוץ תקשורת בלתי תלוי יכול לתת לו מענה הולם.

נכון, זו תהיה היתממות להגיד שאין לחצים פוליטיים על אמצעי התקשורת, גם על אלה הנשענים על מימון ציבורי. אלא שעתה נעשה ניסיון בוטה לקבע מצב של סתימת פיות, שבו ינוטרל כל מי שעלול לקום ולהגיד (או חלילה לחשוב) שהמלך הוא עירום.

רק ערוץ שידור ציבורי בלתי תלוי יכול להפיח את התקווה להישען על דיווח אמת, בלתי מוטה כפי שמגיע לכולנו לקבל במדינה דמוקרטית.