שלשום בבוקר צילמתי בבני ברק – מעוז החרדים. מול העיריה הקימו אנשי המילואים את לשכת הגיוס החדשה להפתעת השכנים המקיפים את בית העיריה, בלב ליבה של השכונה החרדית יצא קול ברור של אזרחים ואזרחיות "שתורתם היא תרומתם", לאורך השנים שבהם הם נושאים בנטל במדינה. לעומת אנשי המילואים, מהצד השני עמדו מולם אזרחים חרדים המאמינים שתורתם היא אמונתם וזה הדבר היחיד שהם משרתים. הסתובבתי עם המצלמה ושמעתי את הקולות  משני הצדדים ועצב גדול מילא אותי. כן היו ניסיונות של דיאלוג בין קבוצות קטנות בלנסות להשפיע, אך לצערי הפערים הם כל כך גדולים.

תחשבו על זה שאנחנו חיים באותו שטח מחיה  אבל השפה שונה המנטליות , ההתכוונות, שלושה עמים.
"בואו תתגייסו לצבא " קראו אנשי המילואים " בואו תישאו גם אתם בנטל ", בואו תתרמו!
ומהצד השני הצעירים חובשי הכיפות שיצאו מאחת הישיבות צועקים להם בחזרה: " בואו תתגייסו לישיבה כי רק עבודת השם תצילנו".
הכל מתחיל מהחינוך אמר לי פעם אבי זכרו לברכה: "בחינוך שמתחיל מהבית, אתה מעצב ומטמיע איך הענף בעץ יגדל, איך הוא יתנהג, מה הערכים שהוא ייקח אתו לחיים ואיך הוא יוכל לחיות בסימביוזה עם שאר הענפים על העץ".
כחילוני, אני לא מאשים אותם – זה החינוך שהם מקבלים ורוכשים מילדות. הם התרגלו, כי גם הרגלנו אותם. אני  בעיקר מאשים את ממשלות ישראל ביצירת הגטאות הללו, באי רצון לחבר, והיום יותר מתמיד לשסע ולהפריד. צריך להבין כי לאותם צעירים חרדים שצעקו אתמול לאנשי המילואים "תתגייסו לישיבה", אין בלקסיקון את המילה: "לשאת בנטל". אותו מילואימניק יכול להסביר ולתת דוגמאות לאותו חרדי שעומד מולו על חשיבות התרומה לצבא , לחברה למדינה – וכלום, כי זה לא מה שחינכו אותם. אך אותו דבר מהצד השני, אותו חרדי יכול לסביר  לי על החשיבות בעבודת השם ולי זה ישמע סינית.

כמה שעות יותר מאוחר, נסעתי כולי נרגש לחגוג את יום ההולדת החמישים של חברי כאח לי, ישראל טבצקי , גבר שהיה איתי בפלוגת המילואים של הצנחנים . ישראל ומשפחתו גרים ב-'רחלים' שזאת התנחלות בשטחי יהודה ושומרון ואני מניח שיש פערים אידאולוגים ביני לבינו. אבל זה מעולם לא הפריד בינינו, אנחנו מכבדים את דעותיו של האחר.
כשהגעתי קיבלו את פני חברי לפלוגה  בקריאות: "איך זה שאתה לא בהפגנה עכשיו, יא אנרכיסט". אמרתי להם שטבצקי הוא מעל הפגנות כמו כל אחד מהם אבל יש לי בקשה אחת , היות והגענו לחגוג יום הולדת לישראל לא נדבר היום  על פוליטיקה! וכך היה, למרות שהיו מידי פעם 'עקיצות' משני הצדדים , כולנו כיבדנו את הבקשה הזאת.

• ולמה אני מספר לכם את זה?
  מכוון שהיה רגע שהסתכלתי על החבורה המדהימה הזאת. ששירתנו יחדיו במילואים כל כך הרבה שנים, עברנו ביחד חוויות קשות גם של אבדן חיים וברובם חוויות של הרבה ביחד למען אותה מטרה והיא מדינת ישראל – כשאתה מסתכל על האנשים הללו שאכלו, ישנו, לחמו  והיו אתך ברגעים הטובים והפחות טובים בחיים, אתה לעולם לא שופט אותם, אתה לא מבטל אותם, הם אחים שלי , נקודה! .

נכון, יש בינינו לפעמים תפיסות עולם כל כך שונות ומנוגדות ועדיין אבל אתמול כשישבנו בחברותא וחגגנו יום הולדת חמישים לישראל טבצקי , חגגנו לו מכל הלב והנשמה והרגשתי גאווה גדולה כי הוא כמו יתר האנשים שהיו מסביב לשולחן, אחים אנחנו חיים באותה פיסת ארץ, כי אין לנו ארץ אחרת!

כי כל אחד מאתנו אוהב את המדינה הזאת גם אם כל אחד יש לו דעות טעמים ותפיסות עולם אחרות. כשהסתכלתי על החבורה הנפלאה הזאת, על מנחם, דני, רוני, ז'ק, מוטי, אדי ,סיגלית שהיא אחותו של אורן ז"ל שנפל לפני 21 שנים ובעיקר על ישראל, הבנתי מה המסר שניסה אותו אזרח מפגין מילואימניק להעביר לבחור הישיבה החרדי שעמד מולו וצעק " תתגייסו לישיבה, שמאלנים בוגדים, לכו לעזה". התובנה שללא כור ההיתוך של צה"ל, לא היינו זוכים להכיר קבוצות שונות במדינת ישראל שכך אחת מגיעה בצבע בטעם ובדעה אחרת, לא היינו יכולים לראות את האחר, השונה כי לכולנו ישנה מטרה אחת , להיות מתחת לאלונקה כשצריך , לתרום למען הכלל ובעיקר לקבל איש את רעהו. ואהבת לרעך כמוך. ואותו ילד קטן עם כיפה אתמול בבוקר שהביט בחבורה של מילואימניקים מבוגרים צועדת עם אלונקה בשכונה שלו בבני ברק, צריך להבין כי האנשים הללו הם לא אנרכיסטים או בוגדים, הם כל הצבעים הריחות והטעמים שבעולם כי גם אתה חלק ממנו. ישראל אחי היקר יום הולדת חמישים הכי נפלא בעולם.