אחד המהלכים היעילים ביותר, אם לא היעיל שבהם, כנגד המהפכה המשטרית הוא מחאת המילואמניקים. פעולה זו גוררת תשומת לב רבה בארץ וחשוב מכך בעולם כולו. היא מסמלת בעיני העולם עליית מדרגה בויכוח הפנימי בישראל, עלייה הנתפסת בעיני רבים כהיחלשות משמעותית של ישראל וגרוע מכך, איום על ראש ממשלת ישראל. במצב זה נזעקים לערוצי השידור הישראלי שופרות השלטון כשבידם נשק יום הדין – "הסימטריה". כלומר על כל מעשה במחנה האחד ניתן למצוא מקבילה זהה במחנה השני. סמטריה כזו, לשיטתם של השופרות, מעידה על רדידות, צביעות וכל מאפיין שלילי אחר של האוחזים בכלי הסרבנות לשירות במילואים. לכל אלה עונים המילואימניקים כי הימנעות מהתנדבות למשימה מסכנת חיים ו\או כזו העלולה להעמידם לדין בבית המשפט בהאג אינה כדין התייצבות כפויה על פי חוק למילואים. ולראייה, שנים הם מבצעים מדיניות ימין בשטחים, המאפשרת התנחלויות לא חוקיות, פגיעה בזכויות קניין של פלסטינים ובחופש הביטוי שלהם. כלומר, המילואימניקים אינם סרבנים על רקע ויכוח פוליטי אותו ניתן להכריע בקלפי אלא על רקע ויכוח עמוק יותר על החוזה הבסיסי לפיו אנו חיים פה. לפיכך, לשיטתם זכותם המלאה שלא להתנדב לשירות אליו הם לא מחוייבים על פי חוק כאשר המדינה משנה חוזה זה והופכת מדמוקרטיה לדיקטטורה.

אלא שדווקא טיעון זה נתפס כהתנצלות הפותחת פתח לתגרת אולפן, הנחוצה כל כך כדי להעביר את שעות השידור בהן לא נאמר למעשה דבר חדש. או אז מסתער\ת השופר התורן ושואל "מה תאמר אילו יום אחד תעלה ממשלת שמאל ואז כוחות גולני\ שריון\תותחנים יסרבו פקודה?" שאלה מתחכמת הקורצת גם למקופחים הסדרתיים הגורסים כי הטייסים, אנשי המודיעין ושאר היחידות המובחרות הן אליטות שמאלניות / אשכנזיות ואילו יתרת הציבור משרת ביחידות השדה האפרוריות ולא מתגמלות.
המילואימניקים מתקשים לא פעם בהתמודדות עם קושייה תיאורטית זו. למה תיאורטית? כי הממשלה "השמאלית" האחרונה כללה את יו"ר מועצת ישע שיחד עם לא מעט אנשי ימין קיצוני הקימו לראשונה מזה למעלה מעשור ממשלה ללא בנימין נתניהו, ופרט לכך מימשה מדיניות ימין לכל דבר ועניין, כולל אגב מינוי של שופטים שמרנים לכהונה בבית המשפט העליון. כך שבימנו ממשלה שמאלית הינה תיאוריה מופרכת, וממילא החזרות השטחים הגדולות ביותר שביצעה מדינת ישראל בחמישים השנה האחרונות נעשו על ידי ממשלות ימין, ליכוד ליתר דיוק, בראשותם של בגין (סיני), שרון (התנתקות מחבל עזה וחלקים בצפון השומרון), ונתניהו (חברון).

למרות כל זאת, אם נסכים להשתתף בוויכוח קנטרני שכזה, הרי ברור שההשוואה מופרכת. עקירת ישובים היא, בעיניו של איש ימין, מעשה קשה אבל הפיך. אותו איש ימין, ציוני נלהב, תמיד יוכל לקיים את האידאולוגיה שלו להתיישבות ברחבי הנגב והגליל. שם יוכל לתרום לפיתוח תעשייתי וחברתי בברכת כל ממשלה ישראלית. למרות זאת מאיימים עלינו השופרות כי אנשי הימין המאכלסים את יחידות השדה יסרבו לשרת במקרה ל פינוי ישובים. לשיטתם של אותם שופרות, מתן הכשר לסירוב לשירות במילואים כחלק ממחאה פוליטית, הוא פירוק צבא העם והיסודות המאחדים את עם ישראל. למרות היותו של טיעון זה תיאורטי וקנטרני הוא חשוב מעין כמותו, כיוון שהוא מצביע על מגמות מדאיגות, יש שיאמרו פאשיסטיות, בתפיסות העולם  הרווחות בישראל. לפי תפיסות אלה הגורם המגבש אותנו כעם הוא הצבא העומד איתן ביננו ובין סכנות קיומיות מתמידות.
נסביר: הפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו מונה בספרו "הפשיזים הנצחי" ("1995,Ur-Fascism") 14 סימנים לקיומה של חברה פשיסטית, למעשה אקו טוען שמספיק בקיומו של סימן אחד "כדי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות" ואלה הסימנים:

1. פולחן המסורת.
2. דחייה של חדשנות.
3. חשדנות כלפי העולם האינטלקטואלי.
4. תפיסת עולם שלפיה מחלוקת שקולה לבגידה.
5. פחד מן השונה – גזענות.
6. מעמד ביניים מתוסכל.
7. חשש כפייתי ממזימה להפיל את השלטון.
8. תחושה של השפלה ולצדה שכנוע שאנחנו חזקים וכל יכולים.
9. אמונה כי “החיים הם מלחמה קבועה” וכל פציפיסט הוא בוגד החובר אל האויב.
10. תחושת אליטיזם של ההמון.
11. פולחן המוות.
12. מאצ'ואיזם (שמופנה בעיקר כלפי נשים).
13. העמדת המנהיג כמי שמייצג את קולו של העם.
14. שימוש באוצר מילים דל וצמצום השפה, כדי לא לאפשר פיתוח של רעיונות או טיעונים מורכבים וביקורתיים.

אם נחזור ונתמקד בשאלה הקנטרנית בדבר סירוב הימין לשרת במילואים ביום פקודה שתינתן מצידה השמאלית של המפה הפוליטית, נבחין כי היא מבוססת על האמונה כי חיינו פה הם מלחמה קבועה, אין מקום לחתירה לשלום ולפיוס עם האויב. לפי תפיסה זו עלינו לחבור יחדיו ולייצר כוח צבאי, גם במחיר קורבנות בנפש. כל הצעה של חלופה שונה מכונה בשפה דלה "הזיה" של אלו שאינם מבינים כיצד "חושבים הערבים". לא נופתע אם מי מקוראנו הבחין בסימנים מעידים לפשיזם, אליבא דאומברטו אקו.
בימים אלו, יותר מאי פעם, מדינת ישראל מובלת על ידי גורמים דתיים קיצוניים לפינה אפילה בה המילה דמוקרטיה, אחווה, שלום ושוויון נתפסות כהזיה. גורמים המדברים גלויות על הצורך במלחמת הכרעה. תהליך זה הוא תוצאה של בחירתם של מקימי המדינה, ובן גוריון בראשם, שבחרו שלא להפריד בין דת ומדינה. במבחן התוצאה אין ספק עדיף היה אילו המדינה הייתה כלי לקיום חומרי של אזרחיה, אמצעי לכלכל אותם בבטחה ובבריאות כשהדת מתקיימת לה במישור מקביל, אמוני ולא מעשי. התמודדות עם בעיות הקיום של ישראל המודרנית על בסיס סט אמונות עתיקות נראה היום בלתי אפשרי ומסוכן מאי פעם.