איפוק מרומז – ממש כמו תחרה בלגית מעודנת ובנייה מרשימה   —  אפיינו את שרביטו של המנצח הדגול פיליפ הֶרֶוֶחֶה שהגיע לארץ עם המקהלה שייסד לפני 53 שנים – מקהלת קולגיום ווקאלה גנט – וניצח עליה ועל תזמורת הקאמרטה בביצוע מבחר מיצירתו הפחות מושמעת של בטהובן – הקנטטה למקהלה (אופ' 112) ובה השירים של גתה "דממת הים" ו"מסע צלח" —  ועל ביצוע מוצרטי מרחף לסימפוניה הראשונה של בטהובן בדו מז'ור (אופ' 21) והמיסה המוצרטית בדו מינור "הגדולה" (ק' 427) בהשתתפות הסולנים אליזבט ברויאר –  סופרן, אוליביה פֶרְמֶלֶן  – מצו סופרן, דניאל יֹוהאנסֵן טנור, והבריטון תומס א' באואר

אולם הנרי קראון

16.4.2023

את המפגש עם המנצח המופלא – "אביר מסדר האמנויות והספרות הצרפתי" פתחה המקהלה בהשמעת שכיות חמדה נדירות ביופיין –  הקנטטה למקהלה ולתזמורת ובה  השירים שהלחין בטהובן למילים של גתה – "דממת הים ומסע צלח" שזכו לביצוע מופתי.

את "דממת הים" פתחה המקהלה בחרישיות מצמררת של המוות – השליטה שהפגין המנצח בירידה לפיאנו חרישי ומלא מסתורין עוררה התפעמות. מכאן – השכיל הרווחה לבנות את הניגוד של הצהלה ביבשה כשהרוחות הסוערות סוף סוף הניעו את האנייה מקפאונה.

המקהלה שרה בהזדהות מוחלטת עם הטקסט — מרשימים בעיקר היו הטנורים והבסים. "אֵין אֲוִיר וְרוּחַ אָיִן" שרה המקהלה  בשיר המתאר את דממת הים – הפרמאטות היו במקומן. יותר מכל הרשים האיזון המופתי בין קולות המקהלה והנגיעות המעודנות של השירה. המעבר לשיר "מסע צלח" היה אינהרנטי – ומאד ריתמי. המקהלה שרה "נִגפוּ ערפילים" בחדווה כשהחצוצרות משתלבות והן מנוקדות אם כי לא תמיד נקיות אבל הן שחררו את המקהלה מאחיזת האימה. האקצ'לרנדו הרשים ביופיו – החצוצרה המנוקדת הבליטה את חדוות המלחים ששרו "מהר מהר/ גלים מתבקעים/ הרחוק מתקרב; ו-כן! רואים אדמה".

אף על הסימפוניה הראשונה בדו מז'ור של בטהובן ניצח הרווחה ללא רגע דל – כשהכול מתמשך ואף חזרה לא דומה לקודמתה. התזמורת ניגנה בעליצות היידנית וינאית קלאסית – כמעט קונדסית  – ובעומק תלת ממדי.

את פרק האדג'יו עמו נפתחה הסימפוניה ניגנה התזמורת ברכות מעודנת ומאופקת ומאידך בצליל פתוח ורחב. המנצח הקפיד להבליט את הפעמה, וכלי הקשת והנשיפה ניגנו בברק ובניקיון – הייתה בביצוע זה שקיפות מוצרטית של תחרה מעודנת של בְּרוּז' ועיצובי ניגודים יפים בדינמיקה שתרמו לזרימה. האבוב וכלי הנשיפה ניגנו בריתמיות מנוקדת מרשימה.

הרווחה הבליט את הפעמה ואת החדווה הריתמית של הסימפוניה. התזמורת ניגנה תחת שרביטו כאילו הייתה בה רוח אחרת בברק ובניקיון ובחיות זוהרת וקלילות "מוצרטית".

המעבר מהאדג'יו לאנדנטה היה אינהרנטי והתזמורת ניגנה אותו בליריות מעודנת ובצליל חם. למעט החצוצרה הכול היה מלא קסם ואוורירי ובעיקר מתמשך. הרווחה העניק משמעות חדשה למונחים קרשצ'נדו ודימינואנדו שהפכו תחת שרביטו להתפתחות אינהרנטית שנובעת בהכרח מהתווים. מי שהתעלו על עצמן ביפי נגינתן היו החלילנית אסתי רופא והמתופפת קרן פופימון -זהבי. ההאטות בסוף כל פראזה היו במקומן.

קשה היה שלא להצטרף למחול המינואט (מולטו ויוואצ'ה) עליו ניצח הרווחה בהבליטו דווקא את הפעמה הנגדית – מה שדרבן והעצים את המתח. ומאידך הזכיר האיפוק המרומז והמעודן שלו את הפסטורלית.

את האדאג'יו הפליאו הכינורות לנגן והמנצח הבליט את הפעמה האחרונה וכך דרבן את החן ההיידני הווינאי. האתנחתות העצימו את המתח וההאטות בסוף כל פראזה היו במקומן. האיטיות הייתה קַדמה לסערת האלגרו ויוואצ'ה החותם את הסימפוניה. הבסון והאבוב – היטיבו לנגן את תפקידם. הקישוטים בסיומת היו מלאי חן ויופי וההקפדה של המנצח על פיאנו בכל חזרה – הפכו את ההאזנה לסימפוניה לפנינה נדירה ביופייה. הדגשים המכוונים הגבירו את התנועתיות של הסימפוניה שנוגנה ללא רגע דל בבנייה מופתית של ניגודי פתע בדינמיקה ובעיקר בקלילות מרחפת וחדווה "מוצרטית".

את המיסה בדו מינור (ק' 427) הלחין מוצארט כדי לרצות את אביו. מעין מיסת פיוס. יותר משיש בה אימת יום הדין – היא מאד חגיגית.

הסופרן אליזבט ברויאר פתחה את ה"קיריה" בליריות  רכה כשהגוונים הכהים בקולה תרמו לדרמטיות של גילום תפקידה. המשוב התזמורתי לשירתה היה מצוין. לפסגת הליריות הגיעה בבקשת התחינה שלה לאל "אל רחם עלינו". הרווחה הקפיד על סגירת כל פראזה ועל ירידת המקהלה לפיאנו שהיה תדיר בצליל תלת ממדי ובעל עומק. הבנייה של הקרשצ'נדו עוררה השתאות ביופייה.

 המעבר לאלגרו ב"גלוריה" היה מופלא בטבעיות שלו. כאן  שרה המקהלה את הפוגה ב'שפיציות' מחודדת כשגם החצוצרה היטיבה לעמוד במשוכת הסינקופות המנוקדות.  את האנדנטה שרה המקהלה בחופשיות כשהסופרן משוחררות והמשוב של החצוצרה מרשים. הגלים של אדוות הבנייה – היו מעוררי התפעמות. המקהלה היטיבה להבליט את הניגודים בדינמיקה בפוגה ואת הפוליפוניה המוצרטית – הניקוד הדרמטי היה סוער ומדויק.

זמרת המצו אוליביה פרלמן שרה בקול עשיר ומנעד ענק  והפגינה יכולת משחק דרמטית כששרה "נעריצך ונרוממך" והיללה את האל הכול יכול. מרשים וריתמי היה פרק ה-laudamus – אליזבט ברויאר השכילה לשיר "צליל דרון" מתמשך עליו הסתלסלה התזמורת בחן. ככלל – תבע מוצרט מהסופרניות שלו וירטואוזיות בביצוע הקישוטים ובקפיצות חסרות החמלה בשתי אוקטבות מדו נמוך לגבוה. הקַדמה של התזמורת העצימה את הניגוד של הדרמה בשירתה. התזמורת ניגנה את הקישוטים בחן וינאי ריתמי קליל. כששרה "והיה לבשר ודם מרוח הקודש" היטיבה לגלם בזוך קולה את הקולורטורה התובענית של מוצרט.

רק בפרק האדאג'יו – "תודה לך"  – שמעו את קולות הגברים במלוא הדרם.

בפרק נטילת עוונות העולם – שהיא עיקר תפקידו של ישו (Qui tollis) שמעו את הטנורים והבסים במקהלה ששרה בקצב מדוד וחגיגי, והטנור דניאל יוהאנסן שר בקול יפה ומרשים. בגרסה מוצרטית זו למיסה הייתה פחות יראה מהשאול ויותר רוממות ושגב.

את פרק האדאג'יו שרה המקהלה בליריות מאד מדויקת בהבליטה את הניגודים בדינמיקה. "ניתן לך תודה ברוב תפארתך" שרה המקהלה בעליצות ובליריות. את פרק ה"דומינוס" וה"אגנוס דאי" – שרו בדרמטיות  מרשימה כשהתזמורת מלווה אותן בלכידות.

הירידה לפיאנו חרישי ב-"Miserere Nobis" (רחם עלינו) הייתה מצמררת. הגלים של בניית הדינמיקה היו מלאי קסם.

   "Quoniam tu solus sanctus" – "כי אתה לבדך קדוש" שרה המקהלה באדוות של קרשצ'נדו שהגבירו את הריתמיות והזרימה. זמרת האלט הייתה מופלאה בשירתה הדרמטית גם אם שרה מעט מעל לרגיסטר הטבעי שלה. הסופרן אליזבט ברויאר קצת כיסתה את האלט אך המעטפת של החצוצרות  הייתה מרשימה.

את פרק האדאג'יו "ישו המושיע" Jesu Christe – שרה המקהלה באיזון ובדרמטיות כשהחצוצרה המנוקדת – זוהרת. הכול היה מלא שמחה ואור ועם זאת הקפיד המנצח על איפוק.

פרק ה"קרדו" (אני מאמין) היה מלא חיים ולכידות כשהמקהלה מדגישה דווקא את ה"נסתרות" המעודנות בטקסט והסופרן והאלט מובילות בקולות משוחררים  ובריתמיות חדה.  יפה במיוחד היה הדיאלוג בין הסופרן הזכה – הקולורטורה לאבוב ולבסון.

את פרק ה"סנקטוס" (קדוש) שרה המקהלה בלארגו מופלא. במיטבה הייתה אף בפרק המהיר של "הושע נא" אותו שרה בניקיון זוהר.

את פרק ה"בנדיקטוס" שרו הסופרן בלכידות אבל כיסו בשירתן את הבריטון המרשים תומס א' באואר. הריתמיות המנוקדת המרחפת בה שרה רביעיית הסולנים וה"אחיזה" של המנצח הרשימו. גם המשוב של כלי הנשיפה ובכללם הקרנות והטרומבונים היה מעודן. כל פסקה נבעה מקודמתה באינהרנטיות  ובהכרח.

ביצוע זה התאפיין לא רק בתיאום ווקאלי מושלם בין הסולנים שכל אחד מהם הרשים בדרכו אלא בעיקר באיזון המופתי של המקהלה ובחיות המרחפת המעודנת שהפכה את מוצרט לכמעט "אלוהי".

ולנו לא נותר אלא להתפעם מיפי הצליל של המקהלה האגדית של גנט ומהמפגש עם כישרונו הנדיר של המנצח הדגול שהצליח להפוך כל צליל מ"אותנטי" ו"יבש" לבעל עומק תלת ממדי מרגש.