אנחנו מביטים לא מעט פעמים על החיים שלנו , על הסובב אותנו ובעיקר על עצמנו  דרך עין מאוד צרה וממוקדת , לפעמים המציאות מתפרקת לנו ואנחנו רואים אותה בצורת נקודות והדגשים , לפעמים אנחנו עורכים אותה כלפי העולם על מנת לספר את הסיפור המאוד חשוב לנו להדגיש , ופוסחים בכוונה על סיפורים שהם לידנו אבל לא חשובים מספיק לטעמנו . זה נכון בהקשרים הבין אישים שלנו , בהקשרים של המשפחה, מקום העבודה, סוגיות חברתיות במדינה, יחסינו למדינות אחרות בשכונה ומחוצה לה. הפעמים הבודדות שאנחנו מתרחקים ומנסים להסתכל על התמונה הגדולה
זה תמיד בשעת משבר, ככל שאנחנו מתרחקים מהתמונה שעשויה מאלפי נקודות ומרכיבה את השלם הגדול , אנחנו פתאום שמים לב לפרטים שלא ראינו גם עם הסתכלנו מאות פעמים על אותה תמונה , על עצמנו , על האנשים בחיינו על הקהילה וכמובן על המדינה שאנחנו אזרחים בה. אני יכול לספור לכם, כמה פעמים אמרתי לעצמי שהייתי בטיול או עבודה בחו"ל: "וואוו איך לא ראיתי את זה". או שפתאום ההבנה בהסתכלות מהחוץ פנימה חשפה לי מציאות שהייתי משוכנע שכשהייתי בתוכה היא הייתה הכי נכונה לי .יש לא מעט בזמן האחרון דיבורים על המחאה מבפנים  – על זה שצריך לעשות הרבה יותר מאשר ההפגנות כל מוצ"ש עם שלטי הענק. הנאומים שצפויים מראש והתחושה שזה הפך להפנינג והבילוי של מוצאי שבת. כן, מןן סוג של הפניניג במוצ"ש,  שאפילו התקשורת עייפה ממנו. ולמה מחכים? הרי כולם בשלים לעשות מעשה שיעצור את המדינה. אני מסכים לדיבורים הללו .

אבל יש לי הצעה, שאולי תראה עוד זוויות מבט לכולנו: בואו נתרחק קצת מהפיקסלים הקרובים שאנחנו מביטים כל יום בהם. בואו נתרחק ונתחיל לראות אולי את התמונה היותר גדולה של המאבק הזה שאין לא אח ורע בעולם כולו. בואו אולי נתרחק ונראה פתאום איזה עוצמה יש לעם הזה שבמשך 34 שבועות , לא מוכן לוותר, לא מוכן לקבל את השיט שהפוליטיקאים מנסים למרוח כל יום, (דרך הגב משני הצדדים – כל אחד והאינטרס שלו), נלחם על הדמוקרטיה ולא מוכן להתפשר, כי התפשרות משמע , שינוי שיטת החיים, ההפיכה המשטרית  במדינה הזאת.
בואו אולי נתרחק עוד טיפה מעבר לגבולות תל אביב, מעבר לגבולות הארץ, ונראה מה התמונות הללו עושות מעבר לים במיוחד למדינות שרוצות את חיסולנו והם רואים איזה עוצמה וכוח יש לא.נשים הללו היוצאים שבוע אחר שבוע ולא מוותרים , כמו שהם לא ויתרו במלחמות ישראל.
בואו נתרחק עוד טיפה ונראה איך כל הפצעים של החברה הישראלית פתוחים ולא מתביישים ולא מנסים לכסות אותם (גם אם יש כאלה שמנסים). רק ככה נבריא, ונהיה חברה הרבה יותר בריאה. אנחנו עדיין בפרומו של  ההפיכה המשטרית. גלי הצונמי נעים לכיווננו אך טרם הגיעו, מכאן שעוד נכונו לכולנו ימים קשים, לא פשוטים . ולכן חובה עלינו ולחזור ולהסתכל כל יום בנקודות הפיקסל המרכיבות את חיינו. שם נלחם על כל נקודה! שם אסור לנו לוותר! שם השלם גדול מסך חלקיו!
כעת קחו נשימה, הביטו על התמונה הכוללת בתמונה שצילמתי בה נופיע מחסום לחץ של המשטרה כשברקע נקודות קטנות צבעוניות. אם תרחיקו את התמונה  אולי תראו את התמונה הגדולה. וכן,   תמיד ישנה תקווה.