.

הבמאי האיטלקי מאריו מארטונה מתהלך ברחובותיה המלוכלכים והמרושעים של נאפולי בסרט פשע מלא נשמה הכורך את עצמו בנקמת העבר. מככב בו פיירפרנצ'סקו פאבינו – שחקן יוצא מן הכלל, שתמיד מופיע כשחקן רקע בסרטי ענק הוליוודיים ("מלחמת העולם Z", "מלאכים ושדים"), ולא תופס לרוב את מרכז הבמה. ב-"נוסטלגיה" הוא מגלם את פליצ'ה לאסקו ומוביל את הסרט בצורה מופתית, כאיש משפחה בגיל העמידה, נוצרי שהפך מוסלמי, החוזר מקהיר לנאפולי שבה בגדל, מתוך חוסר רצון לטפל באימו החולה והמבוגרת.

זהו סיפור על כנופיות פשע וקהילה, של אדם עקשן שרוצה להתחבר מחדש עם עברו, למרות הסכנות הכרוכות בכך. זהו אדם שלא פוחד להביא קדימה את כמיהתו לנוסטלגיה, ואינו מסוגל להבין את ההווה. מארונה מביים תוך ניגוד עניינים מסקרן: הן ברמה הסיפורית והן ברמה האסתטית, כשהבולטת ביותר היא דמותו של האב לואיג'י (פרנצ'סקו די לבה) – כומר המקדש את עצמו לשיפור ההווה של השכונה מתוך מטרה לתת עתיד טוב יותר לדור הצעיר. האב לואיג'י מנסה לשנות את החזון של לאסקו באמצעות עקרונות אלו, אבל המשימה מסובכת, כשמישהו כל כך אבוד בעבר הנוסטלגי.

ברקע של הטיול הפילוסופי של לאסקה ברחובותיה האפלים של נאפולי, מנעימה מנגינה ג'אזית יפהפייה, המלווה את צלילי העיר ואת צעדיו של האיש ברחובות המרוצפים, בעוד שהצלם הראשי, פאולו קראנרה, לוכד באהבה את היופי המחוספס של האזור. באמצע הסרט המתפתח באופן איטי ומפתה, מארטונה יוצר מרדף פעולה ומשתמש בעריכה קצבית כדי להעביר את מחשבת הצופים מנקודה אחת לאחרת. זה אולי נמהר וחורג מאופי ההתפתחות עד כה, אבל זה יעיל בלעורר את  הצופים למציאות, תוך יצירת אווירה עדינה של מתח. במקביל, במציאות הקודרת של "נוסטלגיה", הפרשנות המצוינת של לאסקו למציאות נשארת מאחור. הדמות יודעת מצד אחד לזהות עדינות וחמימות, מצד אחר היא גם נתקלת באזהרה אלגנטית על הסכנות של ללכת לאיבוד בנוסטלגיה.

הסרט מסתיים בנימה מעט פשטנית מדי – ויש שיגידו חדה או אולי שנונה, אבל הוא לא יכול לקחת מהחקירה הכללית, הרגישה והקפדנית ביותר אודות מהי נוסטלגיה, ואלו מערכות יחסים שונות אנו יכולים להרשות לעצמנו לנהל עם העבר שלנו. מומלץ.

"נוסטלגיה | Nostalgia" – עכשיו בבתי הקולנוע.