עכשיו, עם שוך הסערה של מניעת הקמת אוהל מחאה, ואצלנו יש רק "סערות", לא הוריקנים ולא טייפונים, מן הראוי לראות את האירוע בפרופורציה  הנכונה. ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, ביקש לחסוך מתושבי שדרות רוטשילד בעירו את הסבל שהיה מנת חלקם בקיץ שעבר עקב מחאת האוהלים. זאת האחריות שלו כלפי תושבי עירו. על כך מגיעים לו שבחים ולא השמצות. אשר לפקחים, למשטרה ולממסד המרתיע – זה עניין אחר, שיטה אלימה, מפחידה.

באחד הפוסטים בבלוג שלי, "כיכר רבין- הצד השני",  צידדתי בשיפור חזות הבתים בסביבה על ידי העירייה, וזאת כתמורה נאותה לאיפוק שלהם לנוכח העצרות וההפגנות ההמוניות שנערכות לעתים תכופות  בכיכר. בחודשי המחאה בשנה שעברה הרעש בגין שדרת האוהלים, שהתערבב עם המולת המפגינים הצעירים  ונגינה בכלי המוזיקה מכל הסוגים, היה רע מתמשך. בדרך כלל רעש מסוג זה אסור על פי החוק  משעה 11 בלילה, אך בפועל  נמשך עד לשעות הבוקר .התושבים, רובם אנשים מבוגרים, הבליגו, בעיקר לנוכח הסולידריות שלהם עם ציבור המפגינים הצעיר. הייתה גם הידברות בין ראשי תנועת המחאה לבין התושבים. אבל מי שאיפשר בפועל את קיום המאהל הענק הזה היה ראש העיר, רון חולדאי. זאת מכיוון שהוא לא רק ראש העיר המטרופוליטנית בישראל, אלא גם ליברל נבון ושקול, שמבין ומזדהה עם הדורשים צדק חברתי.

עניין אחר הוא הבריונות של הפקחים עם המשטרה או בהשראתה, bullying, כמו פר שמגיח לזירה. אכן,  משטרת ישראל מצטיירת כמשטרה אלימה, בניגוד חריף  למשטרה הבריטית, שמצטיירת כמשטרה ידידותית, שלצד אכיפת החוק מסייעת לאזרח שנזקק לה. האלימות של המשטרה כלפי מקימי אוהל המחאה ברוטשילד היא רק מקרה אחד מתוך מקרים רבים. ככה ראינו אותה מתנהגת בהפגנה בשייח ג'רח. ככה הראתה לנו הטלוויזיה החברתית איך שני שוטרים בועטים בנער ליד מערת המכפלה ומיד מסתלקים מן המקום. ויש מקרים אחרים, שם לא היו מצלמות, אבל קראנו עליהם שוב ושוב.

 וכאן אני תוהה – היכן כל אותם לוחמי החופש, הזכויות החברתיות, חופש הביטוי, כאשר אותם לובשי מדים תוקפים  אזרחים במקומות אחרים, שאין להם קשר למחאה החברתית? האם משום שבמקרה זה הם לא יזכו לחשיפה, או משום שמדובר בלא-ביהודים? על פניו, זה לא מריח טוב, זה לא מתקבל טוב, לפחות לא אצלי.

היבט אחר של הסוגיה הוא האם זאת איזו הנחיה של "האח הגדול". האם הפעם השלטונות עושים הכל, הן בהסברה בעל פה, בהפחדה שהמצב הכלכלי מחמיר, והן בהרתעה פיזית, כדי שהמחאה ההמונית לא תשוב?

זו מדינה  zoo

לא האמנתי למראה עיניי כשקראתי ביום חמישי שעבר ידיעה ב"הארץ", מאת אור קשתי, שלפיה משטרת באר שבע אישרה לפני כחודשיים לפעילי מחאה להפגין בשני תנאים: האחד: אין להניף שלטים הפוגעים בשמה של מדינת ישראל, והשני – שמגישי הבקשה יהיו אחראים על האירוע. במילים אחרות, היה אם יונפו שלטים נגד המדינה, האחראים יתנו את הדין.

אני תוהה מהיכן באו אנשי משטרה אלה: מדמשק, מקובה, מריאד, מקרקס? שכן  אפילו במוסקבה מותר להפגין נגד המדינה, וזאת מוסקבה של ולדימיר פוטין,  וגם ברנגון כבר מותר להפגין נגד המדינה. מי הציב במשטרת ישראל, או בזאת שבבירת הנגב, פוליטרוקים מן העידן הקומוניסטי, או מפקחים פוליטיים של משטרים פשיסטיים שעברו מן העולם, או של אייתולות שעדיין שולטים וזמנם יגיע? ואולי מדובר בסתם שוטים. איזה מין מעשי עוועים קורים במערכת הבורות של המשטרה במדינה, שבה הם אמורים לשמור על החופש במדינה, כנגד כל מי שמתנכל לאזרחיה ולחוקיה?

בפרסום של המכון הישראלי  לדמוקרטיה ב-2 ביולי 2012, בהקשר לזכות ההפגנה והמחאה ולחשש שהקיץ זאת תהיה מותקפת, מביא המכון את מאמרו של עמיר פוקס בדבר הזכות להפגין:

"ברובד המשפטי, צריך לומר שהזכות להפגין היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית. מובן שהיא אינה מוחלטת ובלתי מוגבלת, אך כל הגבלה שלה חייבת להיות מידתית ומפורשת בצמצום האפשרי. פינוי האוהלים מרוטשילד ביום שישי שעבר מתבסס, לטענת העירייה, על פסיקה של בית המשפט לעניינים מנהליים מסוף הקיץ הקודם (…) המאשר את הצו שהוציאה העירייה לפינוי האוהלים. אלא שפסק הדין מסתמך על מספר האוהלים הרב ועל העובדה שהם שוהים במקום כחודשיים והפכו למטרד קבוע – ואינו קובע כלל גורף המתיר לעירייה למנוע הקמת כל אוהל מחאה באשר הוא..

יש לציין כי בידי המשטרה הסמכות שלא לאשר עריכת הפגנות מנימוקים שונים. לכן טענות על הפגנה לא חוקית מבטאות מצב מעגלי: כאשר אין מאשרים הפגנה או כאשר מערימים קשיים על קיומה, מתקבלת הפגנה לא חוקית, או כזו הזולגת לאי-חוקיות (כמו חסימת כבישים). כמו כן ראוי להזכיר (גם למשטרה) כי הצורך  ברישיון להפגנה מתעורר רק כאשר מתקיימים כל התנאים המצטברים האלה: מדובר בהפגנה של מעל 50 איש; היא מתקיימת תחת כיפת השמים; כלולים בה תהלוכה או נאומים מדיניים (יש להדגיש כי ההפגנות האחרונות  אכן מקיימת את התנאים האלה )

האם מדובר באוסף מקרי של אירועים? קשה להאמין. למרות הודעת המפכ"ל לאגודה לזכויות האזרח ולמרות הבטחות חוזרות ונשנות מצד השר לביטחון פנים שאין מדיניות מובהקת של דיכוי המחאה, עולה תמונה ברורה של מדיניות שנועדה למנוע את המחאה ולפגוע בחופש הביטוי. חופש הביטוי הוא ציפור נפשה של הדמוקרטיה, ובייחוד חופש הביטוי הפוליטי. דיכוי אלים באמצעות המשטרה של המחאה בקיץ הנוכחי הוא עוד סממן בהתדרדרות הדמוקרטיה הישראלית. ביקורו הידידותי של פוטין בשבוע שעבר בישראל הוא אך סמלי בהקשר זה".

הנה, קיבלנו קטע מלומד על זכויות וחובות במשטר דמוקרטי. אני מניח כי לא בכל המקרים מדובר באיזו הוראה מגבוה. אבל די שהאווירה תהיה כזאת כדי שיפרשו אותה למטה בזרועות של אכיפת החוק. אצלנו זאת ליבת הבעיה, המקור הסרטני של החברה הישראלית בעת הזאת. ככה רואים שוטרים רבים ואנשי מג"ב את המטלה של שמירת הסדר הציבורי. אפשר וישנם אי אלה מפגינים שמבקשים לעורר פרובוקציות, אבל במקרה זה כוחות הביטחון חייבים לפעול בתבונה. פירוק האוהלים בשדרות רוטשילד היווה לא רק הפעלת כוח מופרז, אלא חומר הסברה טוב של אנשי המחאה, שאילו היו צריכים לשלם בעבור פרסום כזה במדיה היו משלמים רבבות אם לא מאות אלפי שקלים.

ראש של מטרופולין הוא מנהיג ולא שבשבת 

נחזור לרון חולדאי. הוא היה מועל בתפקידו אילו היה מרשה השנה הקמת אוהלים בשדרות רוטשילד. אגב, מה רע בשדרות ירושלים ביפו, ומה רע בכיכר ציון בירושלים. שדרות רוטשילד הן מקום טוב באמצע. ליד הבימה מצד אחד, ליד רחוב אלנבי מצד שני, לא רחוק מדיזנגוף סנטר. בקיצור, אחלה של מקום ליצירת אווירה חברתית בלב העניינים. אבל מה לעשות שבאותה שדרה ישנם אמנם כמה בנקים,  אבל ברובה מאוכלסת בתושבים, אזרחים ותיקים לא בתואר אלא בפועל.

המרכז  לטכנולוגיה חינוכית-  מט"ח – מדרג את עוצמת הרעש. לפי מדידה זאת, סוף תחושת הגבול העליון של עוצמת הקול שאוזן מגיבה עליו הוא 120, כמו רעם. אבל רעם הוא לא תמידי. יחד עם זאת מתברר שאם הרעש הוא מתחת ל-120 אבל מתמשך, גם רעשים אלה מזיקים לאדם. במקרה שלנו מדובר היה ב"רעש ללא הפסקה" ב"עיר ללא הפסקה". הרעש השני הוא הראשון שבו מציינים רבים, ביניהם הדור הצעיר, את זכותו של ראש העיר שהפך את תל אביב לאחת הערים התוססות, תרבותית, אמנותית, בידורית, מוזיקלית בעולם כולו. אם לא די בבעבוע הנפלא הזה בכל ימות השנה, הרי האירוע שמכונה "הלילה הלבן" הוא כמו זיקוקים בשמי העיר העברית הראשונה, הפתוחה, הדמוקרטית החופשית.

כדי "להעניש" את ראש העיר קמו קבוצות וקבעו אירועים אלטרנטיביים, שעשו אוושה כמו עש לילה, אבל קיבלו כותרות גדולות שחייהן כחיי אותו יצור מעופף זעיר. אני, שהייתי שותף פעיל בהפגנות בשנה שעברה, הייתי באוהלים ושוחחתי בהם והזדהיתי בכל מאודי עם המפגינים ועם מחאתם – לא חשתי הפעם  לא דחף ולא מחויבות לחלופה התרבותית הזאת, למחאה התפלה והילדותית. הייתי עם ההמונים שנהנו מן המופעים הרבים, בתיאטרון, בתערוכות, במוזיקה ובמחול –  חג לעין ולאוזן. כל זאת בהנהגת ראש העיר הזה. באשר למחאה, אני לא יכול שלא להעיר שוב ושוב:  מה שקרה בשנה שעברה היה מפל אדיר. מה שקרה השנה הוא שבמקום לנתב את הזרם לאפיק חזק שיצור אנרגיה, הוא פוצל לכמה אפיקים. גם זה טוב, אבל לא מספיק למהפך.

עניין אחר הוא מחאה בנושא ממוקד כמו החובה של שירות צבאי או לאומי לכל. זאת הפגנה שבעצם קיומה עשתה מעשה. היא השתמשה בדגל שהוא דגל ציבורי המוני לעקרון של שירות צבאי לאומי שאמור להקיף את כל האזרחים, והיא עשתה את שלה. שונה הדבר לגבי אשכול נושאים של "צדק חברתי".

אשר לראש העיר, הוא בשר ודם, ואם הוא עושה, הוא עושה גם מישגים. אבל במאזן הכולל הוא ראש עיר שמנהיג אותה. הוא דמוקרט, מבין ללב התושבים ועושה רבות  למענם. אם התושבים ישמרו עליו, עוד תהיה לנו רכבת קלה בתל אביב בימיו שלו כראש עיר. הוא אינו מוציא אצבע רטובה כל בוקר לראות איך נושבת הרוח. הוא שייך לאותו חומר שממנו קרוצים מנהיגים.

לפני סגירת הרשימה קראתי בדה מרקר שהמגזין הבריטי "מונוקול" רואה בחולדאי אחד מתוך עשרה ראשי עיר חכמים בעולם. חבל שאנשים כאלה לא מצויים בזירה הלאומית.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל