הכלכלה המודרנית לימדה אותנו שיש מחיר לכל דבר. החיים לימדו אותנו ש"על טעויות משלמים". אבל זה נכון רק לנו הציבור, פשוטי העם. דווקא אלה שטעויותיהם הרות גורל, שהחלטותיהם עלולות להמיט אסון על ציבור שלם, דווקא הם לא משלמים. וכאן בדיוק התפגרה לה הדמוקרטיה לנגד עינינו ממש.

הדמוקרטיה מבוססת על סדרת איזונים ובלמים, רגולציות ופיקוח. אבל מה שווה המערכת אם אף אחד לא צריך לשלם את המחיר? מבקר המדינה מצא את שטייניץ, ביבי וישי אחראים למותם של 40 איש, מישהו מהם שילם מחיר? הרי לא רבים הם הרוצחים הסדרתיים שגרמו למוות של כל-כך הרבה אנשים. יצחק תשובה לא יכול להחזיר חובות? מוחלים לו, ואפילו לא טורחים לקחת ממנו את נכסיו הפרטיים.

מדוע לנבחרי ציבור יש חסינות? הטענה היא שכדי שיוכלו לבצע את עבודתם ללא חשש מתביעות משפטיות. למה? הם לא מסוגלים לבצע את עבודתם ביושר? למה מגיע להם הליך של שימוע? במה הם שונים משאר האדם? הרי בדמוקרטיה יכול כל אדם (תאורטית) להיבחר לכנסת, אבל כשנבחר אותו "כל אדם" הוא כבר לא כל אדם יותר, הוא מוגן מתביעות משפטיות. מותר לו לעבור על החוק ולצאת מזה נקי.

מדוע שופט לא משלם על שגיאותיו? הוא הרי אחראי לחיי אדם לא פחות מכל אחד אחר, אבל הוא הורם מעם ואפילו לא חייב להיות טוב בתפקידו. גורל הציבור בידיו, והוא לא ממש טורח, או לא ממש אכפת לו מה יעלה בגורל שיירת האנונימיים שמתייצבים בהיכלו. הוא יכול לשחרר רוצח למעצר בית ובמקביל להאריך מעצר של פעיל מחאה לא אלים. מדוע יכול רופא להיתבע על רשלנות רפואית ושופט לא?

כאן מתה לנו הדמוקרטיה בידיים, במקום שבו אנשים הפסיקו לשלם את המחיר. כשאי אפשר אפילו לפטר שופט, אין פלא שקורבנותיו יתאבדו או יקחו את החוק לידיים. כשפקיד ההוצאה לפועל ימשיך לחזור יום יום למשפחתו אחרי שהתעמר בחסר כל שבחר בסופו של דבר לשים קץ לחייו. כשפוליטיקאי יכול לשקר לציבור בלי חשש, לשלוח כך סתם חיילים למותם, לבזבז כספי ציבור על רעיון פוליטי ולחסוך במקום שבו מדובר בחיי אדם. כשפקיד מס הכנסה מחליט לנצל את הפרוצדורה כדי לגבות ממי שאיננו חייב, ביודעו כי הנ"ל לא יוכל להתגונן רק כדי שהוא, הפקיד, יקבל עוד בונוס קטן במשכורתו. כאן קרסה המערכת.

כשהרגולציה חסרת שיניים, כי היא ממשלתית או ממונה על-ידי הממשלה, אין לה היכולת לבצע את עבודתה. וגם לא הצורך. היא הופכת לעוד מנגנון שמסדר משרות לאנשי שלומנו ומנפקת ניירת חסרת ערך שאיש לא טורח לקרוא. כשהרגולטור יכול מחר בבוקר להצטרף לאלה שעליהם פיקח עד היום, בלי תקופת צינון משמועתית. כשאין כללים מובהקים למניעת ניגודי אינטרסים, או שיש כאלה ואיש לא מתייחס אליהם – למה שמישהו ישלם את המחיר? ואם אין מחיר לשלם, השחיתות חוגגת.

כדי להחזיר את הדמוקרטיה צריך להחזיר את הפחד:

לבטל לאלתר חסינות נבחרי ציבור; להעביר את הרגולציה לידי גוף ציבורי שנבחר באופן עצמאי ומתוקצב מתקציב שאין לו קשר למשרד האוצר; לספק לגופי רגולציה שיניים ולהכריח אותם להשתמש בהם, שאם לא כן גם הם ישלמו את המחיר; להכריח שופטים לשפוט באותם סטנדרטים את כולם. בלי יוצא מהכלל.
הסטנדרטים הרי אמורים להיות אחידים לכולם. וכך גם העונש.

אם נבחרי הציבור, השופטים, פקידי המערכת והממונים יידעו שיש מחיר לכל דבר, והמחיר יקר – אפשר יהיה לקיים מדינה. במצב הקיים. אין שום סיכוי. ולא ירחק היום שבו הציבור, בלית ברירה, ייקח בייאושו את החוק לידיו כדי לעשות צדק. והיום הזה יהיה עקוב מדם.