הרומן האחרון של זוכה פרס הנובל (2014), פטריק מודיאנו, יצא בשנה שעברה ושמחתי מאוד כששמתי ידי עליו במדף הספרייה הציבורית. "הרקדנית", לא תורגם, נכון להיום, לעברית. אני קוראת בצרפתית. לא התאכזבתי, נהפוך הוא.
מודיאנו במיטבו, פחות ממאה עמודים, מרוכז, ממוקד ומלא אור, אולי הכי מואר ביצירתו, הכי קליל, הכי תנועתי. יש רמזים קודרים פה ושם אך הם מועטים ולא נחשבים לעומת הזוהר הבוקע ממנו. הדובר, כפיל של מודיאנו, סופר שמצא את דרכו וייעודו, חוזר חמישים שנה אחורה לשנות העשרים שלו שבהן היה צעיר תועה ועני, מחבר שירים, עורך ספרים. עבודות אקראיות ומגורים בחדר עלוב. הדובר הרגיש שהוא כלום, אין ואפס. איך ייראה עתידו?

פריז של אז הייתה שונה מאוד מפריז של היום שפטריק מודיאנו רואה בה פארק שעשועים מלא דבוקות תיירים המגלגלים מזוודות, מעין פלישה של כוחות צבא. באותה פריז של שנות השישים שחמקה ונעלמה פגש הדובר רקדנית, אישה בלי שם, שהשיבה לעצמה את בנה פייר לאחר שנים שלא הייתה איתו בקשר משמעותי. הדובר, כפיל של מודיאנו, מתקרב לפייר בן העשר, שהוא גם כן פטריק מודיאנו, אבל הילד. וכך לוקח הדובר את פייר לטיולים בפריז, שניהם מטיילים בשתיקה, כמו השלים מודיאנו הבוגר עם ילדותו הנטושה, עם הילד המוזנח שהיה. בן העשרים, בן השבעים מטייל עם בן העשר שהיה, מחבר כמעשה קסמים עבר, הווה ועתיד, מבטל את הזמן.
מין רוגע נושב מהספר. הסופר כמו אומר שהייתה לו התחלה קשה אבל הוא הצליח. הצליח לצלוח כהלכה את החיים ועוד ידו נטויה. מודיאנו לא אומר את הדברים כך בפירוש ועוד פחות מכך מתפאר אך אני הרגשתי שזהו המסר. דרך ארוכה, אכן, עשה הילד הנטוש והנער העני עד הלום ובגיל 78 עדיין ממשיך להקסים את קהל אוהביו. מה לעשות, אני שפוטה של הרומנים שלו, יגידו מה שיגידו מי שטוענים שהוא כותב תמיד אותו ספר. בעיניי ספריו דומים אך שונים. כל ספר מעשיר את קודמו, והודות למה הצליח כל כך הדובר לעקוף את המכשולים? הודות למשמעת שלמד מהרקדנית. הייחוד והחידוש של הרומן הזה לעומת קודמיו הוא בהשוואה שהוא עושה בין משמעת הריקוד למשמעת הכתיבה. הרקדנית נמלטת גם היא מהתחלת חיים קשה ומאוימת בשיעורים שהיא לוקחת אצל הרקדן והמורה לבלט הרוסי הגדול, בוריס קניאסף Boris Kniaseff. מודיאנו מערב כדרכו דמויות דמיוניות או חצי דמיוניות בדמויות אמיתיות. "נעשה סדר בכל זה", אומר קניאסף. הכאוס ההתחלתי, החושך, האיומים, משנה צורה והופך להרמוניה.

אימוניה הסדירים של הרקדנית והכפפת גופה לתרגילים שדורש קניאסף עולים בדרגת קושיים על עבודתו של הסופר. אך גם הוא מתחייב למשמעת של כתיבה, תיקונים, מחיקות. מוזכר שם של מו"ל שהיה קיים במציאות, מוריס ז'ירודיאס Maurice Girodias, שברומן ביקש מהדובר להוסיף פרקים לספר באנגלית שהצנזורה לא הייתה מרשה לפרסמם בארצות האנגלו סקסיות. במציאות פירסם ז'ירודיאס את "לוליטה" של נבוקוב שכידוע נדחה אין ספור פעמים בארה"ב. יש לציין, כמו כן, שז'ירודיאס היה חבר של רמון קנו, המנטור של מודיאנו ועד בחתונתו.

אירוטיקה לא חסרה ברומן הזה אם כי מרומזת. הסקס מרכך אולי את המשמעת הקפדנית וללהט היצרים, שאיננו מובע בפירוש ברומן, נוסף להט מיסטי שעליו מתעכב ומאריך מודיאנו, כמו גם ברומנים אחרים שלו. מודיאנו נותן לנו, בעצם, את משמעות הכתיבה עבורו: תרכובת של עבודה קפדנית ואקסטזה מיסטית ואירוטית. הרקדנית נעשתה אני, הרקדנית זה אני, אומר מודיאנו בראיון על הרומן. שניהם נמלטו, אכן, מרוחות הרפאים של העבר אל האור. ואיפה עכשיו הרקדנית ובנה פייר, שואל הדובר? והתשובה שהוא נותן היא שגם אם נעלמו מחייו, הם לא שייכים לעבר כי אם להווה נצחי.