רז סמירה מזמינה את המבקרים לחלל בריחה מכושף שמציע חיבוק מנחם, פסק זמן, טיפת שלווה, וכמה רגעים של רוגע. מושיטה לנו יד, ומובילה אותנו במרחב מהפנט ומלא השראה של אמנות, שמתפקדת ככוח תרפויטי שמרפא את הנפש הכואבת, ואת הלב האבל. החווייה המדיטטיבית במוזיאון פתאום מעניקה אנרגיות חיוניות וכוחות הישרדות מאז טבח השבעה באוקטובר.
זמן קריאה: 13 דקות
היה שווה להחמיץ את המפגש שלי ״תרפיה בטבע״ ביער יוקנעם לטובת פתיחת התערוכה ״אסאנה לרגע – נשימה מדיטטיבית במציאות עכשווית״. את התערוכה הגאונית הזאת אצרה רז סמירה, הסמנכלית והאוצרת הראשית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.
מאז שנפלו עלינו אירועי השבעה באוקטובר והתקיפה האכזרית על ישובי העוטף, כולנו במצב של מחנק. מרגישים שאי אפשר כבר לנשום. גם קשה היה לתפקד נוכח הזוועות של מפלצות החמאס, וההפקרות הפושעת של ראשי המדינה, שהובילו לאירוע ״שואה״ באזרחי מדינת ישראל בישובי הדרום. עוד נוספו איומים קיומיים מגזרות אחרות וטילים שמטילים אימה על יישובים שלמים בצפון ובדרום, ואנשים במדינתנו הופכים לפליטים עקורים מבתיהם בעקבות חזיתות חדשות שנפתחות מאירן, לבנון, והחותים בתימן.
גן זן יפני, מים עומדים וזורמים, צלילה אוקיאנית בתוך תנועה אינסופית של גלי הים, ריקוד פגני…
הן חלק מעבודות הצילום ומיצבי הווידיאו, שיוצרות יקום מקביל שקשה להיפרד ממנו. לרוץ לראות!!!
בתערוכה "אסאנה לרגע" יש אולי תשובה לשאלות שהתעוררו עקב האירועים הטראומטיים כגון: בשביל מה צריך אמנות, או תרבות, אם אמא לא יכולה להגן על ילדיה? אם אנשים נרצחים בשנתם? אם תינוקות נשרפים חיים? ועוד מראות שאין מילים לתאר אותן. שאלות קיומיות נוקבות שעלו בי עקב המציאות הבלתי שפויה שנכפתה עלינו.
התערוכה ״אָסַאנָה לרגע, נשימה מדיטטיבית במציאות עכשווית״ , היא מבע של רוגע, איזון וחלום בהקיץ ולו לרגע במציאות היומיומית בישראל. התקופה הסוערת שבה אנו נמצאים משפיעה על הדרך שבה אנו חווים את המרחב הביתי והציבורי ומציפה ביתר שאת שאלות על יחסי הכוחות בין הפרטי־הרגשי ובין החברה והשלטון.
תערוכה זו נולדה מתוך המציאות העכשווית בישראל, כמענה לצורך הנפשי הבסיסי להפוגה, להתרחקות מ"ה־כאן וה־עכשיו" הכואב והמאיים אל עבר האמורפי, המופשט, המרגיע והמרפא לנפש, המנותק מזמן וממקום. התערוכה מציגה עבודות וידאו לצד תצלומים עכשוויים. בתערוכה משתתפים 24 אמנים בינלאומיים ועכשוויים שיוצרים יחד מקצב עבודות ייחודי של סאונד, צבע וצורה.
שם התערוכה לקוח ממונח מעולם היוגה והמדיטציה. המילה "אסאנה" שמשמעותה תנוחה, נגזרת מהשורש הסנסקריטי ״אס״ שפירושו ״להישאר״ / ״להיות״ / ״להתייצב בתנוחה מסוימת״. פטנג׳לי (Patanjali), אחד מאבות היוגה, מגדיר ביוגה סוטרה את האסאנה כ־"מה שיציב ונינוח" או כ־"מה שמאפשר להיות יציבים במצב של נינוחות מתמשכת".
האסאנה היא זו שמאפשרת הרפיית מאמץ, תחושה של התלכדות עם האינסוף, או עמעום חוויית הנפרדות שלנו המגדירה את האני. כאשר היא מבוצעת במודעות ובקשב, האסאנה מפרקת מועקות נפשיות, חרדות, פחדים ומחסומים מנטליים, ויוצרת שלווה והרמוניה פנימית. חלל התערוכה הוא תצרף הרמוני של צבע, צורה וגודל; בין סאונד לשקט, בין תנועה לעמידה במקום, בין בהירות מסנוורת לחשכה מנחמת.
הגלריות במוז"א כמרחב מייטיב ואוהב, יצירות האמנות מציעות תרפיה לנפש, ומרפא לנשמה הכואבת.
זכיתי ששחף גליל , הצלם הבינלאומי שבמקרה הוא בני בכורי, הגיע לסיור העיתונאים לפניי, והדריך אותי בתערוכה, בעקבות הסיור המרתק שהובילה רז סמירה האוצרת עם הנשמה היתרה.
בתערוכה "אסאנה לרגע" המציגה אמנות ישראלית מן השורה הראשונה פותחת רז סמירה חלל חומל ומחבק. זוהי תערוכה שעוטפת ומחבקת את הנשמה הדואבת, ומציעה כמה רגעים של חמלה. היא מזמינה לנשום… לשאוף מלוא הריאות את האנרגיות המרפאות, דרך העבודות שנבחרו בקפידה, דרך ההצבה וההעמדה המדוייקת שבה מתכתבות היצירות זו עם זו ויוצרות מרחב תודעתי מהפנט.
בכוריאוגרפיה שבה בוחרים להתנועע בחללים החשוכים כמעה, מרגישים כמו בחלום. כמו הזדמנות לחטוף פסק זמן. מרחב לימינאלי בין שינה לעירות, שמאפשר ולהימלט מן הגהינום ששורף אותנו החל מן הזוועות של השבעה באוקטובר.
בין העבודות הפזורות בתערוכה: גן זן ישראלי , עם גושי זכוכית מהפנטים , אקוואריום , שבו יחד עם הדגים השטים, גם הנפש שטה במדיטציות מסביב לבודהה הנצחי. סיגלית לנדאו לראשונה ביצירה שמחה, בשירה, ריקוד, מוסיקה , פרחים צבעוניות עזה ביצירה של ילדים . ועוד יצירות משובבות נפש.
יצירת וידיאו מכשפת בצהוב וכתום שמתפוגגים ונמהלים זה בזה בהשראת שדות הצבע של מארק רותקו , של עינת עריף גלנטי, שכבר מהדהדת בפוסטר הכניסה על בניין רוטשילד. הגוונים החמים של הצהוב, כתום עד אדום יוצרים חלל מרתק בדיאלוג שלהם עם עבודת הווידיאו בצבעים קרים של מרים קבסה, והתנועות הרתמיות שלה במריחת הצבע בגוונים כחולים כהים.
דיאלוג של חיים ומוות בצבעים. בתנועה ובמנוחה. וההעמדה של העבודות על קירות באותה גלריה של כניסה או יציאה מן התערוכה, היא ללא ספק, מכניסה את המבקר לעולם מופשט ששואף להיפטר מן החומריות הארצית, ולהציע דימויים מזוקקים של תנועה בצבעים משתלבים. ובמקצבים שונים.
מרבצי רביצה ומדיטציה, הפזורים בחלל הגלריה, הופכים את ההקוביה הלבנה שבמוזיאונים הקרה והמנוכרת, לבית אינטימי, למרחב מחבק שנעים להסתופף בחיקו ולשקוע בתוך יקום אלטרנטיבי של חלימה ותקווה למציאות מלאת השראה, ותקוה לעולם טוב יותר .
באירוע ההשקה החגיגי של התערוכה, רז סמירה סיימה את דבריה בקריאה נרגשת לשחרור מיידי החטופים הנמקים במנהרות החשוכות בשבי החמאס, ולשובם של החיילים בשלום מן המלחמה בעזה .
ואלה האמנים המציגים בתערוכה שיחד עם ההצבה המהפנטת יוצרים את הקסם: ליאת אלבלינג, ריקי אלבנדה, סילביה אקרמן, יורם בוזגלו, עינת עריף־גלנטי, אורי גרשט, דגנית ברסט, מירב הימן, סשה טמרין, אפרת ירון, מרים כבסה, מיכאל ליאני, מרק לואיס, סיגלית לנדאו, נעמי מנדל, מירי סגל, אלון סגל, חנה סהר, רן סלוין, הילה עמרם, טליה קינן, ג'ני קצ'ורין, יאנה רוטנר, עומר שיזף.
״התערוכה מציגה מנעד של עבודות שיצרו אמנים ישראלים ובינלאומיים, בעיקר עבודות וידיאו וצילום, שכל אחת מהן יוצרת בדרכה מרחב שקט ומיטיב, מכיל ואמפתי, דרך סאונד, אור ותנועה. רוב העבודות מופשטות והמשמעות שלהן נטענת באפשרות לייצר חוויה מדיטיטבית מתוך מצב תודעה שקט, הרמוני ורגוע.״ – כך מסרה רז סמירה, סמנכ"לית מוז"א והאוצרת הראשית של המוזיאון שאצרה את התערוכה.
״במציאות המתוחה שבה אנו חיים כמעט חצי שנה, מוז"א מציע למבקרים מרחב, אפילו זמני, של רוגע ושלווה. התערוכה המתפרשת על פני שתי הקומות של ביתן רוטשילד יבחלל מנפח הזכוכית במרכז אדם ועמלו היא הזדמנות לצלול לעולם חזותי ושקט, משוחרר מהכאב ומחרדות היום־יום. ראינו חשיבות להקדיש מרחב לאמנים ישראלים ובינלאומיים שעבודותיהם מאפשרות הרהור ונשימה עמוקה. אמנות יכולה לשמש תרופה זמנית למתחים ולהציע חוויה מרוממת נפש". – מסר עמי כץ מנכ״ל המוזיאון.
עמי כץ , מנכ"ל מוז"א. צילום בפתיחה : סיגל גלילעוד הוסיף עמי כץ: "התערוכה אסאנה לרגע בורחת למחוזות קסומים, דימיוניים, הרמוניים, שקטים המאפשרים לנו לשקוע במרחב צף ללא זמן ומקום ספציפיים, מאפשרים תקווה, החזרת אמון ובריחה מהמציאות שלנו. בתערוכה תמצאו הקשרים רבים בין העבודות הו בהקשר התוכני והן בהקשר הצורני. התערוכה מתפרסת על שתי קומות ביתן רוטשילד. הקומה הראשונה מכילה שתי עבודות וידיאו שקטות ללא סאונד. בקומה למעלה מצבור עבודות, שימו לב לדלת הכניסה והיציאה. ופה לידנו בביתן ניפוח זכוכית, מוצג מיצב וידיאו סאונד שנעשה במיוחד לחלל של האמן ויוצר הסאונד רן סלוין. אתם מוזמנים בחום להיכנס ולשקוע עד אינסוף בכל העבודות ולקבל איזון והרמוניה ואסאנה ולו לרגע אחד".
התערוכה הזאת היא סוג של תשובה המוחצת והבועטת לנסיונות החמאס לפרק לנו את הנפש ולרסק לנו את הנשמה. נצחון הרוח והאמנות על האכזריות והמפלצתיות שהפילו עלינו את השמיים. המוזיאון לוקח כאן צד במלחמה הפסיכולוגית ובאיומים הנוחתים מכל עבר על הקיום, השקט והשלוה של אזרחי ישראל , ונוקט מדיניות של אחריות חברתית שמוצגת בכלים שהמוזיאון יכול להציע. דרך האמנות.
"אסאנה לרגע" – נשימה מדיטטיבית במציאות עכשווית
עבודות וידאו לצד תצלומים עכשוויים, פרי יצירתם של 24 אמנים ישראלים ובינלאומיים
העבודות המוצגות בתערוכה יוצרות יחד חוויה אימרסיבית של סאונד, צבע וצורה.
התערוכה נפתחה בהשתתפות אושיות אמנות בכירים כמו סוזן לנדאו מנהלת מוזיאון ישראל, ומירה לפידות האוצרת הראשית במוזיאון תל אביב. כן נראו בפתיחה אמנים המציגים בתערוכה, כמו: סיגלית לנדאו, אפרת ירון, מיכאל ליאני, מרים כבסה, רן סלווין, אורי הולבן, עינת עריף גלנטי, חנה סהר, ועוד….
איך יודעים שתערוכה היא טובה?
לפעמים, בשיחות שלי עם עצמי אני שואלת: איך יודעים שתערוכה היא טובה?…
והתשובות שלי הן: רק אם היא נוגעת בך. רק אם אתה יוצא אחר מאשר כשנכנסת אליה. רק אם היא גורמת לך טרנספורמציה רגשית, נפשית ואינטלקטואלית. רק אם היא מותירה בך חותם. רק אם היא מעלה אותך לרמת מודעות גבוהה יותר. רק אם היא גורמת לך לשכוח את עצמך ונושאת אותך אל מרחבי קיום חדשים. ואת כל התנאים האלה ממלאת בשפע ובאנרגיות נפלאות התערוכה אסאנה לרגע שאצרה בגאוניות רז סמירה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.
חווייה מדיטטיבית בהשתרעות רפויה על מרבצי רביצה באסאנה לרגע, הצילום באדיבות מוזיאון תל אביב
אלון סגל, ספֵרות מקבילות, 2024 צילום VR 360
בעבודה המוקרנת על התקרה, ודורשת מבט כלפי מעלה, עושה אלון סגל יצירה שמשלבת צילום סיטואציות ספציפיות עם 7 מצלמות GoPro המורכבות יחד עם מתאם מיוחד. התצלומים מעובדים באמצעות מספר תוכנות מחשב לתפירה ועריכה. טכניקה זו מאפשרת יצירת חוויות 360 VR מותאמות אישית, שבהן הצופים יכולים לחקור תרחישים מגוונים בזמנים, במקומות ובאמצעים שונים. סגל, מצלם מרחבי טבע באופן ייחודי משלו, ממבטו הצידי על העולם מתאפשרת הסתכלות נקייה ופשוטה על היש והיפה שבו אנו חיים, מעין עולם קטן. בין אם מצלם מקיבוץ מגוריו, צפון הארץ מלא המים (ושכרגע מפונה מתושבים) או מכיכר תל אביבית שוקקת, את כולם הוא רואה כסביבה אורגנית ומטיבה.
סיגלית לנדאו פולחן מעבר, 2015 , וידיאו.
קבוצת ילדים על סף גיל ההתבגרות רוקדת בלי משים ריקוד טקסי פגני עתיק. ארץ לא נודעת (טרה אינקוגניטה), הזמן מעגלי, הריקוד מחזורי ותנועותיהם מעודנות אך מהוססות. כל ילד מחזיק בידו סרט צבעוני שמחובר לעמוד במרכז המעגל. בכל סיבוב שהילדים משלימים, עוד פיסת בד נארגת סביב עמוד הטוטם שבקצהו, מעל הזר המסורתי, לנדאו הציבה מצלמה. אחרי שהאריגה תושלם יגיע זמן הפרימה. זהו טקס מחזורי, בין הוויה להתפרקות, בין סדר חברתי לאנומיה מינית, בין ילדות לבגרות ומסורות (לא יהודיות) של בוא האביב והנאות הטבע. עבודת הווידיאו השמחה ומלאת חדוות תנועה ויצירה, שמוצגת בלופ של 12:27 דקות, היא באדיבות גלריה חזי כהן.
הילה עמרם, גן נוף יבש, 2018, מיצב בטכניקה מעורבת: טחב מלאכותי, חצץ, גושי ״זכוכית גולמית״ מאפולוניה-ארסוף
גושי הזכוכית במיצב (באדיבות רשות העתיקות) מאוסף ביתן הזכוכית; מתנת האמנית. המיצב של הילה עמרם, הוא ייצוג קונספטואלי מופשט השואב את השראתו מגן הסלעים היפני המסורתי (גן זן), שנועד להשרות רוגע ושלווה. במקום סלעים טבעיים, עמרם משתמשת בגושי זכוכית גולמית שמקורם במתקנים לייצור זכוכית באפולוניה-ארסוף משלהי התקופה הביזנטית והתקופה האיסלאמית הקדומה (מאות 6-7 לספירה). גושי הזכוכית מסודרים כיחידים, בזוגות או בקבוצות של שלושה, בהתאם למסורת היפנית, זקופים כדי לדמות הרים, או מונחים כדי לחקות נוף עם גבעות ונקיקים על חצץ מגורף בקפידה המייצג אדוות מים, ואילו הצמחייה היחידה היא אזוב מלאכותי העוטף את הסלעים הגבישיים. באמצעות מהלך זה עמרם מתיקה את האסתטיקה הבודהיסטית ואת האיכויות ההגותיות והמדיטטיביות של גנים אלו להקשר ההיסטורי־תרבותי המקומי, תוך הגדרת מרחב המעודד הרהור ומדיטציה.
מירב הימן המואר, 2020 , מיצב וידאו אנימציה
המיצב מדמה אקווריום גדול ממדים ובורא חיזיון תת מימי מרהיב ביופיו. העבודה מציעה אלגוריה מחזורית ליחסים המורכבים בין האדם לטבע, המדגימה מצד אחד את התפעלות האדם מיופיו של הטבע ואת הרצון לנכסו, ומצד שני את מחירי הזיהום וההרס של פעולות ניכוס אלה. דמות הבודהה בתרבות המזרח מזוהה עם חיפוש אחר שקט ושלווה, ופסלי בודהה משמשים כקישוטי אקווריומים פופולאריים, בעיקר במזרח. בעבודה זו תפקידו של פסל הבודהה מרובד – הוא מייצג התרפקות על עולם שהיה ואיננו ועל עבר תרבותי עשיר, אך משמש בעצמו כחיקוי חומרי שנועד לקשט; עצימת עיניו המזוהה כסמל לאיזון ולשלווה, משמשת גם כמטאפורה למצב האדם אל מול הפגיעות האקולוגיות המתרבות ומאיימות על שלום כדור הארץ. המחזוריות מביאה אותנו תמיד לנקודת ההתחלה של השלמות.
אפרת ירון, ים, 2023, מיצב ווידיאו
"בכל פעם שאנו נמצאים ליד הים, אנו מתוודעים לעוצמתו של הטבע אל מול קטנותנו. הים מלמד אותנו להתמודד עם הקשיים, להעריך רגעים של שקט ולהתרגש מהיופי שסביבנו. כל נשימה בקרבת הים מעניקה לנו תחושה של חופש והרפיה, מזכירה לנו כי יש לנו את הכוח להתמודד עם כל דבר שנקרה בדרכנו. "בעבודה זו רצועות הים נבנות אחת אחרי השנייה וממלאות את החדר. הקירות עולים על גדותיהם בגלים שמציפים רגשות משתנים… השימוש בטכנולוגיה מאפשר להביא את הים לתוך החדר כדי לטוות מציאות חדשה ולהעניק מרחב להתבוננות פנימה והחוצה" – מספרת אפרת ירון
חנה סהר מתוך הסדרה מציאת חן פרק ב, 2020, צילום דיגיטלי לא מעובד, הזרקת דיו פיגמנטי
סהר פיתחה במהלך השנים מספר סדרות צילומיות שעיקר נושאיהם הם: דיוקנאות, טבע דומם ונופים, בהם רובם ככולם הלילה מתפקד כמרחב וזמן. הלילה מקשה על פעולת הצילום ומקבע את הנסתר בחשיכה ומנגד מעצים את מעט האור שבאופק. סדרת מציאת חן פרק הן בגדר התפתחות נוספת ביצירתה של סהר בהן היא ממשיכה את העיסוק בנושאים אלו בחושך כמרחב וזמן, ובבחינה רפלקסיבית על האופן שבו הדימוי המצולם הוא תוצר של יחסי חושך ואור. בסדרות החדשות היא מתמקדת עוד יותר מהעבר בדימויים המזוהים עם "טבע דומם" מסורתי – פרחים, אגרטלים, נרות, פמוטים ועוד כשהפעם הפירוק והשכפול של הדימוי הוא כבר לא תוצאה של חשיפה ממושכת כבחלק מהסדרות הקודמות, אלא של חשיפה כפולה ומרובה. פעולה של תזוזת הזום קדימה ואחורה יוצרות הכפלות צורניות המעניקות לפריים רבדים של עומק. אל תוך הפריים, היא אומרת, נכנס אף ממד רוחני- בשל יכולתה להשקיט את החושים, מסוגלותה להתנתק מרעשים ארציים ולהיות נוכחת בהווה המתמשך, כשהאינטואיציה היא הגורם המפעיל. הדואליות הניגודית- פוקוס ותנועה, הקפאת הרגע והזמן המתמשך הוא מוטיב חוזר. הצילום ללא חצובה מאפשר השפעות תנועתיות בלתי רצויות כמו רעידות ונשימות.
רן סלוין, גן עדן עכשיו (2), 2024
מיצב הווידאו גן עדן עכשיו (2) של רן סלוין, אשר נוצר כמיצב וידאו מותאם־חלל שמוקרן בחלל מנפח הזכוכית במרכז אדם ועמלו במוז"א. המיצב בנוי משלוש הקרנות אדים וסאונד במרחב תצוגה חשוך, והוא חלק מסדרת העבודות גן עדן עכשיו, המשלבת נופים דיגיטליים, אנימציות תלת־ממד, טקסטים, עיבוד AI, סאונד וצילום סטילס. הסדרה מייצגת בעיני סלוין: "ריטואל ספיריטואלי, ציפה, שהות, ומשיכה אל אזורי תודעה חסרי גבולות וסביבות אמורפיות הנמצאות בשינוי מתמיד”. גן עדן עכשיו (2) יוצרת תחושה של קודש – טקסט ופולחן סובייקטיבי השואף לערפל, לעטוף, ולמסך את הצופה, כמו גם להרחיב את מדיום הווידאו מדו־ממד לתלת־ממד. את העבודה מלווה פסקול בשם Time Regained מתוך האלבום ״אולונג: עבודות אמביאנט״ של רן סלוין, שראה אור ב־22.3.24, כשבוע לפני פתיחת התערוכה.
במסך האחורי מוקרנים דימויים נטולי צורה שמאזכרים רישומי נוף מזרח־אסייתיים עתיקים ועתידניים. הדימויים נשענים על סריקות של שאריות כתמי קפה שסלוין הזין לתוכנות AI לעיבוד רצפי מידע חזותיים. במסך הקדמי מוקרנת איקונת רפאים הולוגרפית: האמן בדמות של שאמאן דיגיטלי, אווטאר, נווד חסר גיל, מגדר זהות וחומר, המבקר במציאויות חלופיות שנמסות אחד אל תוך השניה. דמות זו NoveryOne , שילוב של No one ו־ Every one– מנצחת על טקס אדום הנערך במרחב פיזי־דיגיטלי־מנטלי. גן עדן עכשיו (2) בוחנת מצד אחד נושא קלאסי באמנות – דמות ביחס לנוף, ומצד שני היא שואלת על יחסי הגומלין המתקיימים בין הרוחני לווירטואלי, בין טבע מלאכותי לטבע אנושי. מקרן שלישי מקרין אבק דיגיטלי שעוטף את החלל ומפלח אותו בקרני אור דקות העוברות דרך אדים, אפקט שמייצר פסל אור קינטי־פיזי. העבודה מלווה בפסקול: Time Regained, מתוך האלבום ״אולונג: עבודות אמביאנט״ מאת רן סלוין שראה אור לאחרונה.
אלי אלי שלא יגמר לעולם… בין גני זן לבודהא ורחש גלי הים...
וכמו בשיר ההליכה לקיסריה של חנה סנש, שכתבה את השיר בעיתות של מלחמה,
אלי, אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.
השיר המרגש שנכתב בקיבוץ שדות ים מדרום לקיסריה העתיקה, על ידי הלוחמת הפרטיזנית הצנחנית שסיכנה את חייה בצניחה על אדמת הונגריה הכבושה בידי הנאצים, והוּצְאה להורג על ידי שלטונות הונגריה לאחר שנחקרה ועונתה, כלוחמת יהודייה.
גם אנחנו , שחף ואני לא רצינו לעזוב את המוזיאון…
רצינו שהאסאנה לרגע שלא תיגמר לעולם… רשרוש של המים, תפילת האדם…
רצינו להישאר במוזיאון לנצח!!!
ולסיום, מה שנותר לומר הוא: "שאפו לעמי כץ, מנכ"ל מוז"א על המינוי המדהים והגאוני ועל הבחירה המושלמת של הסמנכלית והאוצרת הראשית שמקפיצה את המוזיאון ברמת אביב, לשורה הראשונה של המוזיאונים לאמנות בארץ. התערוכה הראשונה שאצרה במוזיאון היא מבריקה ומלאת השראה". רז סמירה מעיפה את המקום הקסום הזה לגבהים שטרם נראו , ויוצרת חלל מכשף עם נוכחות חומלת , מחבקת ומרפאה.
התערוכה תוצג לקהל הרחב עד ה־15 ביוני 2024. מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, רמת אביב. לרוץ לראות!!!