ההוביט: מרוב אפקטים לא רואים את הסרט

"ההוביט: מסע בלתי צפוי", הסרט הראשון בטרילוגיה, מרשים מאוד מבחינת התפאורה העשירה והאנימציה הממוחשבת, אבל מאכזב מבחינת התוכן. הבמאי פיטר ג'קסון מתח את העלילה עד מעבר לקצה ואיבד בדרך את סגנון הכתיבה המיוחד של טולקין

Print Friendly

[rating=3]

לפני כעשור התמודד פיטר ג'קסון עם הנובלות הסבוכות של ג'יי.ר.ר. טולקין – טרילוגיית "שר הטבעות", ויצר שלושה סרטים באורך כולל של כתשע שעות. כעת, הבמאי שוב מתנסה באותה גישה אפית ורחבת מסך עם הספר הקצר אשר הקדים טרילוגיה זו, "ההוביט" (1937), ומפצל את הספרון לשלושה סרטים ארוכים בני שלוש שעות כל אחד.

אורך הסרט "ההוביט: מסע בלתי צפוי" אולי ייחשב כיתרון בקרב המעריצים בשל ירידה לפרטים ודקדקנות רבה, אך בהחלט מופיעים בו גם סימני אזהרה עבור ג'קסון, אשר מתח את העלילה מעבר לקצה גבול היכולת של כל מספר סיפורים.

כוחה האפל של הטבעת. מרטין פרימן בתפקיד בילבו

ג'קסון מאייר את הקנבאס הקולנועי תוך שימוש במנעד צבעים עשיר, הרבה מאוד תפאורה ואנימציית מחשב ססגונית, כפי שעשה בסדרת "שר הטבעות": מפלי מים היורדים מההרים על רקע שקיעה אדומה, ואפילו ריבנדייל – הארץ של האלפים, נראית כאילו צמחה בתוך אחד מציורי התקופה הניאו אימפרסיוניסטית.

בנוסף, "ההוביט: מסע בלתי צפוי" דואג לשתף, כבר בחלק הראשון בטרילוגיה, בדמויות שאמורות להופיע בפרקים מתקדמים יותר בספר, ונראה כאילו הבמאי יצר סרט אחד ארוך בן תשע שעות, וחתך אותו בחדר העריכה ללא משמעות לזמן בסיפור של טולקין.

הסרט, המתואר בפלאשבקים, מתחיל כשבילבו באגינס כותב את זיכרונותיו מלפני 60 שנה. קריינות מפורטת וארוכה זו מפנה סוף סוף את המסך לטובת הסיפור עצמו של טולקין, בו בילבו הצעיר (מרטין פרימן, סדרת הטלוויזיה "שרלוק הולמס"), מבית ההוביטים, נבחר להצטרף לגנדאלף הקוסם וחבורת 13 הגמדים.

הננסים הם בעצם גברתנים מגהקים ושתיינים, הבאים כדי להשיב את ממלכתם שנכבשה על-ידי סמוג הדרקון. לצורך המשימה, הם זקוקים למישהו קטן וזריז, כמו בילבו, שיעלה להר ויחשוף את המעבר הנסתר לעיר הדרקון, כיוון שהדרקון אינו יכול לזהות את ריחם של ההוביטים.

בתפקידים הראשיים מופיעים איאן מק'קלן ("אקס מן", "מוצרט") כגנדאלף, ולצורך ההבלחה של שמות קולנועיים מופיעים גם איאן הולם ("האלמנט החמישי") כבילבו המבוגר ואלייז'ה ווד ("הבן הטוב") כפרודו. גם קייט בלאנש ("אליזבת") נותנת הופעת אורח כגלדריאל, ומדברת מאוד לאט – ביומרה שכל משפט שלה אמור להיחקק לדורות הבאים, או שאולי בעצם הבמאי רצה להאריך עוד יותר את הסרט.

בסרטי "שר הטבעות", האקספוזיציה וסצנות הפעולה היו קשורות וצמודות האחת לשנייה, בקצב חופף, והעלילה אף הכילה אינספור מידע משהצופה יוכל להבחין. דמויות היו נכנסות ויוצאות אינספור, והסיפור התגלגל.

הסרטים הקודמים שימשו כקווי מתאר לעלילה המפותלת של טולקין, והשאירו זאת לקוראים, בעיקר אלו החמושים בידע מוקדם – למלא את החסר, בעוד שהצופים שלא קראו את הסיפורים נותרו מעט מבולבלים. הפעם, ג'קסון לוקח את הזמן וממפה את הסיפור בפרטי פרטים, מאזן את האינטראקציות בין הגיבורים השונים ושומר על מהירות הנסיעה. ילד צעיר, שמעולם לא קרא את סיפור "ההוביט", יכול לנווט מצוין ברחבי מידל ארת' (ארץ תיכונה).

זה בהחלט נכון שכל סיפור טוב צריך ייפּוי כדי להופכו למעניין עוד יותר, אם כי כאן הסיפור נראה מרופד למדי. הקרב בין ענקי האבן, הלוקח כפסקה בלבד בספר המקורי, מנופח עד הקצה, חגיגה רועמת של אנימציית מחשב יפהפייה, ומהווה אחד משלוש סצנות קרב מוארכות, המעכבות את התקדמות הסיפור.

הייצור גולום (המובא שוב לחיים על-ידי אנדי סרקיס) לא עולה על מסך הקולנוע עד לשעתיים מתחילת הסרט; ואילו יריבו השני של בילבו, סמוג הדרקון חמדן הזהב, נראה לשנייה ואף לא במלואו. עד לסוף הסרט בילבו עדיין לא למד על כוחה האפל של הטבעת שהוא מוצא במקרה.

כמו ב"שר הטבעות", נופה המקסים של ניו זילנד מתחרה בתדירות גבוהה, עד כדי מאפיל, על האפקטים הדיגיטליים. עם זאת, צוות האפקטים רקח מספר יצירות פאר, כמו למשל דמותו של מלך הגובלינים הנראה כזחל (קולו של בארי המפריז, הלוא הוא "דיים עדנה"). המוגלה והזפקת הנפולה שלו נראים מבעיתים עוד יותר כשרואים את הסרט בתלת מימד.

קסמים ויזואליים ויפים אלו עדיין לא מפצים על ניסיונות ליצור אפקטים צורמים שלא צלחו: פרצופיהם של הגובלינים הענקיים, האורקים, ניחנים בפני פלסטיק ענקיים, כאילו הרגע יצאו מהזרקת בוטוקס. הפרווה של הזאבים הענקיים, שכנראה הושאלו מהסט של סרטי "דמדומים", סובלים ממרקם סטטי, ואילו תנועת המעוף של הנשרים הענקיים נראית חסרת קצב, בדומה לסרט המוקרן בדו מימד ובקצב של 24 פריימים לשנייה (בעיקר כשצופים בסרט ב-48 פריימים לשנייה).

כאמור, יוצרי הסרט הביאו את עולמו של טולקין לחיים, פשוטו כמשמעו: מן המנהרות הארוכות בביתו של בילבו ועד לדלת הירוקה בכניסה. יחד עם זאת, אחת התכונות המושכות ביותר של הספר נותרה בחוץ – הפרוזה החביבה של טולקין, העשירה בתחושה חזקה של הומור ומשחקי מילים. זה דבר שמאוד חסר בסרט: הפוטנציאל ליכולת קומית גלומה בעלילה, אך מבוזבזת.

לפיטר ג'קסון נותרו עוד כשש שעות לנסות ולהחזיר עטרה ליושנה, ונקווה כי הוא לא עומד למתוח גם שם את הסיפור לנייר עטיפה דקיק של סוכריית טופי דביקה.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.