הבוקר נפתח בעוד דברת חגיגית עם הבוחרים המכובדים שהגיעו לקלפיות. אלה שלא נשאו שום בשורה עבורנו במשך חודשים ארוכים שטופי סמי הזייה בדמות "משא ומתן" או "שלום" או "אנחנו ננצח" ו"ישראל חזקה". מלבד הסופר דויד גרוסמן שהצליח להציג תחושות מזוקקות של יאוש ותקווה, לא היה איש בזירה הפוליטית שהצליח לעשות לנו את זה. היו לנו ריגושים של דור צעיר וחדש בפוליטיקה בדמויותיהם של יאיר לפיד ונפתלי בנט, בדמויותיהן של נשים מובילות כמו שלי יחימוביץ', ציפי לבני וזהבה גלאון, אבל אנחנו חיפשנו חיפשנו ולא מצאנו: את המסר מפיח התקווה.

המדיה לא השכילה לנצל את שפע ההזדמנויות שהוענקו לה לתבוע מן הפוליטיקאים להסיר את התחפושת שהלבישו להם היחצ"נים ולומר מה בדיוק הם מתכוונים לעשות בכנסת הבאה, או שבעצם  היא הבינה שמעבר להפרחת סיסמאות ריקות מתוכן, אין לרוב הפוליטיקאים שצצו כפטריות במערכת הבחירות הזו, שום מסר מרענן. לכן, אולי, המסרים ההזויים – כפי שנוסחו בעיקר על ידי משתתפי "מצב האומה", ניצחו את מערכת הבחירות הזו. 

אז מה היה לנו במערכת  הבחירות?

גזענות

הקצנה ואלימות מילולית

ביזאר

אפקט בומרנג

הפוליטיקאי היחיד שאולי תרם למערכת הבחירות הזו מסר נועז ומקורי היה הרב חיים אמסלם. הוא קיבל חיבוק מסוים מהתקשורת שמהר מאוד התחילה להשתעמם ממסריו. משהו בסגנון אוקיי, באמת יפה, אבל מיצינו. אחרי הכל אתה לא ממש מייצג את הברנז'ה. אנחנו לא יכולים לתת לך יותר זמן מסך ששמור לאנשים המעניינים באמת. סיכוייו של אמסלם לעבור את אחוז החסימה לא ברורים כרגע.

פוליטיקאי נוסף שהתקשורת הקפידה למחוק מהזירה, או במקרה הטוב, להפוך לבדיחה, הוא שאול מופז. הדאחקות על מופז שלא היה, כמו יתר עמיתיו הפוליטיקאים, חף מטעויות, הסתובבו במדויק במחוזות של הסטיגמות העדתיות שממירות "תחכום וחוצפה" אשכנזית חיננית כל כך ב"תמימות" ובחוסר אינטליגנציה השמורים למזרחים. המסר, החל במהדורות האקטואליה ועד לתכניות הבידור והסאטירה היה מופז  who?  

התקשורת לא התעכבה במיוחד על התרגיל של ציפי לבני ולא תבעה ממנה דין וחשבון על העריקה מקדימה לאחר שלא קיבלה את דין הבוחר: חברי המפלגה שבחרו במופז לראשות המפלגה. התקשורת לא תבעה ממנה הסברים על המאבק הנחרץ לחיסולה המוחלט של קדימה שנראה כי נבע, רובו ככולו, משיקול אישי צר של מי שרצתה בהנהגה ולא זכתה בה. להיפך, התקשורת שיתפה פעולה עם המהלך ה"מתוחכם והחצוף" של לבני והבנתה שיח המזכיר, במידה רבה את ימי מפא"י העליזים, ימי כור ההיתוך הדוגל בשיכנוז של המועמדים הפוליטיים או במחיקתם.

אצל אמסלם המסר התקשורתי היה יותר מעודן. אחרי הכל הוא ניסח קודים המצדדים בסמלי המאבק החילוני הגאה, אלא שגם הוא, בשורה התחתונה זכה לתגית הקוריוז החיובי. לא יותר מזה. משהו בסגנון "תאמין לי, הייתי מצביע לאמסלם".

על האפקט של יחס התקשורת נלמד משהו הערב, לאחר ספירת קולות המצביעים בקלפי. רבים מנבאים כי יהיה זה "יום כיפור של הסקרים". אם אמנם כך יקרה, אי אפשר יהיה להתעלם מן הכעס שמעוררת התקשורת ומרצון של הציבור הרחב להגיד, בקלפי, מה הוא חושב עליה, ועל פרשנויותיה-תכתיביה. לכן ההצבעה לקדימה ולרב אמסלם יכולה להיות אחד המדדים להערכה שרוחש הציבור למדיה: ההדרה התקשורתית עשויה לפעול כאפקט בומרנג נגד התקשורת ותוצאות הצבעות האמת ילמדו על כך.

 טוב שיש לנו אליקים אחד, רובינשטיין – יו"ר ועדת הבחירות המרכזית שהחליט למתוח קו ולצנן את הספינולוגיה שכל כך איפיינה מערכת בחירות זו: ספינולוגיה שהתקשורת ששה לשתף איתה פעולה.
צעדיו האחרונים היו כשקנס את ש"ס על חלוקת קמעות וכשאמר  לא ברור וחד משמעי לשימוש במינוי משה כחלון לקידום מסרי הליכוד ולמתקפת מפלגת העבודה. לא ולא, הוא אמר, אבל זה לא מנע תהליך ממושך של שימוש בספינים, של הקצנת השיח ושל תרגילים מלוכלכים, שההצלחה בבחירות מכשירה.

 דווקא אמש, ערב הבחירות, זכינו לשמוע מסרים של מי שאינו פוליטיקאי. אילנה דיין ראיינה את הסופר דויד גרוסמן כשהיא יוצאת מתוך אכסיומה שניסחה, לפיה "כל כך שונאים את השמאל". אף מלה על שנאה המופנית כלפי הימין, כלפי המתנחלים. גרוסמן הוא איש חושב והוא רוצה תקווה, ולכן הדברים שלו עשו את מה שאף פוליטיקאי לא הצליח לעשות בכל מערכת הבחירות הזו: הוא לא ניכס לעצמו את האמת המוחלטת, הוא הכיר בבעייתיות הקשה של מערכת היחסים שלנו עם הפלסטינים, אבל נתן למסר של השמאל הישראלי לחלחל למקומות יותר עמוקים כשאמר: "אנחנו לא חיים. אנחנו רק שורדים פה… המלה הזאת (שלום- א.ע.) נעדרה לגמרי מתעמולת הבחירות. גבולות יתנו לנו מקום".

גרוסמן, עם האמת שלו, הצליח אפילו במקום שבו נכשל, שלא באשמתו, קוסם כמו איתי אנגל הגדול. אנגל סיכן את עצמו ועשה כתבות מרתקות, לא פחות, ממצרים, ממלחמת לבנון, מסוריה. לחיי ההבדל הקטן. מה כבר אפשר לספר על מערכת בחירות מתה? להדגים באמצעותה כיצד מאגף מיכאל בן ארי מימין את אורית סטרוק ותובע ממנה להגיד לנפתלי בנט מה היא חושבת באמת על אנשים (כמו בנט, כן) שמתנגדים לסירוב פקודה??

 זו היתה מערכת בחירות שבה, המייק-אפ המשוח בגסות על פניו של ראש הממשלה בראיון לתכנית פגוש את העיתונות של של דנה וייס שניסתה לדמות ללא הצלחה "עימות טלוויזיוני", הוא אילוסטרציה לשליטה של יועצי התקשורת בשיח: הם המפעילים את הפוליטיקאים כמו מריונטות.

 לא נעשה אפילו מאמץ להסתיר את השפכטל הגס שאיפיין את מערכת הבחירות, שהמנסחים העיקריים שלה היו שפת ה"קמפיין" שכל כולו סיסמאות נבובות, מתובלות בקורט אלימות מילולית וויזואלית, מפני שבעידן הרשתות החברתיות והיוטיוב צריך לנצח את ההמונים השולטים בהם, ואחת השיטות לעשות זאת היא ניכוס השיח ההמוני והוולגרי שלהן,  גם במחיר של מתיחת סף הגירוי, ממש כמו בתכניות ריאליטי. ממש כמו באח הגדול.

הכל שקוף: הצופים יכולים לדמיין, כשהם רואים את ציפי תוקפת את שלי או להיפך, את הפרומפטר המונח מולה, שכולל הנחיות נימת וטון דיבור. עכשיו להגביר את הקול, ועכשיו חיוך מלווה במבט קשוח.

מישהו כבר אמר שהפוליטיקאים בערב הבחירות הופכים לבובות. הם החומר ביד היוצר.

 תעמולת הבחירות המביכה שמציגה את ביבי כדמות הרואית שיש לסגוד לה, ההכפשות של מתחרים שכבר התבררו כמייצרות אפקט בומרנג.

יד על הלב, מישהו שמע מסר אמתי בכל מערכת הבחירות הזו? איש מהמראיינים, הפרשנים הפוליטיים, לא הצליח לקלף את הקליפה מעל מצעד המסכות הזה. קרקס שבו נצבעים המסכים כי זו הדרך היחידה להפיח חיים במשדרים.

זו היתה גם מערכת הבחירות של  התכנית מצב האומה שמגישיה התבררו כקופירייטרים המנצחים. בתכנית האחרונה במוצאי שבת הציע גורי אלפי שהמתמודדים בבחירות יספקו לבוחרים "יותר צל בקיץ ולא את העצים האלה שמנשירים את החרא על האוטו", אבל גם הם אימצו את הנרטיב אפרופו שאול מופז :"לא מבטיחים כלום. ראש ממשלה חזק ישראל חזקה. היחיד שמבטיח משהו זה מופז אם תבחרו בי אני מבטיח להפסיק לבכות (גורי)".

הערב נדע גם אם שאול מופז יבכה או יצחק: זו תהייה אילוסטרציה מעניינת לכוחה של התקשורת להשפיע ביום הבוחר.