עניין של כמה שבועות ויש ממשלה חדשה. אז היא אולי תהיה חדשה, לפחות מקצתה, אבל מה שמחכה לה ממש לא חדש. בור תקציבי מטורף, כאוס בצפון ובלגן בדרום, אותן המחלוקות שהיו קודם ומחלוקות חדשות שייוולדו בקרוב. נכון שכמעט חצי מהכנסת החדשה היא פרצופים חדשים – אבל בממשלה יהיה רוב לפרצופים הישנים.

זה מעט קטנוני לחזור לתקופת ערב הבחירות. לקמפיינים. להבטחות  הפומפוזיות, להתחייבויות שגם כאשר ניתנו – בלהט המערכה הכבדה – ברור היה שאין מאחוריהן דבר. אז אמרו, אז מה.

זה לא אישי. זה אף פעם לא אישי. למרות שהבחירות האלה היו אישיות יותר מאי פעם, אפילו יותר מהניסיון ההוא לבחירה ישירה של ראש ממשלה – התוצאה לא תהיה אישית. הפנים היפות יותר או פחות של הנבחרות והנבחרים ישנו מעט מאוד, אם בכלל, את התוצאה הסופית. קל מאוד לחזור עכשיו למפלגות הגדולות והקטנות; למועמדים שהכזיבו או הפתיעו; לחזור לכל אחד ממשפטי ההבטחה וההתחייבות – ולעמוד מולם עם עט ונייר ולעשות איתם חשבון. הם יפסידו בכל חשבון ובכל מקרה. וזה לא כי הם רעים או טובים, יהירים או מצטנעים – הם יפסידו כי ככה זה. כי מה שהיה הוא שיהיה. אולי לא אחד לאחד, אולי לא על המילימטר, אבל זה המצב.

מעטים המקרים שבהם משטרים דמוקרטיים משתנים בן לילה. המשטר הוא השיטה והשיטה כמעט תמיד מנצחת. הבשורות הטובות הן שמדי כמה שנים מחליפים תחתונים וגרביים, הבשורה הרעה היא שהם מחליפים אותם אלה עם אלה. התחתונים משומשים, הגרביים מדיפות את אותו הריח.

מצפים לגדולות ונצורות? בונים על קואליציה חילונית–ליברלית-מתקדמת? כדאי שתזכרו שמפלגת השלטון עצמה היא מפלגה של מתנחלים, של דתיים ומסורתיים, של ימנים קיצוניים וקיצוניים יותר. ולפחות חלק ממרכיביה העתידיים של קואליציה כזאת הן מפלגות עוד יותר דתיות ועוד יותר ימניות.

מוכנים להתפשר על קואליציה פחות מהפכנית וקצת יותר מדינית פשרנית? תזכרו שלפחות אחת  מהמפלגות שירכיבו אותה תהיה מפלגה גם דתית, גם חרדית (לייט?) ובעיקר גזענית. שלא לדבר על מפלגת השלטון עצמה – ימנית מאוד, לוחמנית וגסת רוח.

שימו לב: בכל שילוב שהוא, התחתונים יהיו אותם התחתונים; אין בגדי מלך חדשים ולא יהיה מי שיצעק שהמלך עירום.

אז הנה לכם שורה של התחייבויות, ככה, בשליפה. ואתם מוזמנים לבדוק אותי בדיעבד ולבוא איתי חשבון.

– הממשלה לא תהיה קטנה ובטח לא חסכונית
– לא יהיה שוויון בנטל
– החרדים לא יתגייסו לצבא
– הכיבוש לא יסתיים
– המו"מ המדיני לא יתחדש
– העולם אל יתאהב בנו מחדש
– הערבים לא יהיו חלק מהמשחק הדמוקרטי
– לא יופסק מימון הישיבות ולומדי התורה
– הדת לא תופרד מהמדינה
– לא יונהגו נישואים אזרחיים
– לא יבוטלו חוקי הכשרות הפרימיטיביים
– לא יבוטל מוסד הרבנות
– תהליכי ההפרטה לא ייעצרו ובוודאי לא יוחזרו לאחור
– מחירי הדירות לא יירדו
– מערכת הבריאות לא תשוקם
– מערכת החינוך תמשיך להיות ימנית ומסתגרת
– גופי הרווחה לא יתוגמלו
– האגרה לא תבוטל
– העיתונות לא תהיה יותר חופשית
– העשירים לא ישלמו יותר מס
– הרווחים הכלואים לא ישוחררו לחופשי
– תקציב הביטחון לא יקטן
– המושחתים לא ישלמו את המחיר
– אוהדי בית"ר ירושלים לא יתפקדו למרצ
– רעיית ראש הממשלה לא תשנה ממנהגיה
– בעלה לא יהיה מה שהוא לא היה מעולם.

אז מה עושים? איפה התקווה? זו שאלה כמעט זהה לשאלה ההיא, נו, איפה הכסף. כולם יודעים איפה הכסף, בדיוק שכולם יודעים איפה הכיבוש ואיפה השחיתות ואיפה מסתתרים הרווחים הכלואים ומי צריך לעבוד ומי צריך לעשות צבא ומה זה שוויון ואיך זה מרגיש להיות מדינה נורמלית וחברה נעימה.

השמות לא משנים. חדשים כמו ישנים. השמות הם בסך הכל מריונטות שמתחלפות באותו תיאטרון בובות, שמפעיליו הנסתרים הם אנשי כוח ושררה ואימה שלעולם יהיו נסתרים מן העין. הם היו שם לפני שהגיעו לשם השמות הישנים ויישארו שם גם אחרי שייעלמו ויישכחו השמות החדשים.

אז במה נסתפק? נסתפק ב-V  קטן פה ושם,V  קטן ליד משפט אחד, או שניים או חמישה מהרשימה האינסופית של העוולות והמצוקות והרוע.

אז באמת לא חשוב אם אתם גברים הורסים, נשים מצודדות או סתם חזקים – תוכיחו לנו שאנחנו סתם רואי שחורות ופסימיפ חסרי תקנה. תנו לנו סיבה להודות שטעינו. תנו לנו צ'אנס ללעוס ולבלוע את הכובע.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]