טכנולוגיה (מיוונית: טכנו=אומנות, לוגיה=תורה, מתקבלת תורת האומנות) שם כולל למדעים השימושיים שבעזרתם מנצל האדם את חומרי הגלם ואת מקורות האנרגיה שבטבע לתועלתו האישית. הטכנולוגיה מחפשת פתרונות מעשיים כמענה לצרכים אנושיים, תוך ניצול חידושי המדע. מידת התחכום הדרושה לייצור טכנולוגיות משמשת גם כמדד לרמת ההתפתחות החברתית, ארכיאולוגים מסווגים תקופות התפתחותיות לפי מידת תחכום זו. למשל: תקופת האבן, תקופת הנחושת.

פרשת ויקהל פותחת בחזרה על מצוות השבת וממשיכה אל מלאכת המשכן, בהיפוך לסדר הופעתן בראשונה. "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם… ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לד' כל העשה בו מלאכה יומת" (שמות ל"ה א' וב'). ואילו בפרשת 'כי תשא' המופיעה תחילה, קודם מובאת מלאכת המשכן, ולאחריה איסור עשיית מלאכה בשבת, "ויאמר ד' אל משה לאמר ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו… ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לד'…"(שם ל"א י"ב – י"ז). פרשנים תהו על פשר חזרות אלו ועל היפוך הצימוד ביניהם, והעמידו להם טעמים מטעמים שונים, שבהם הצבעה על היסוד הדתי הגדול, אין מלאכת המשכן דוחה את השבת. כך ביאר רש"י את המלים "אך את שבתותי תשמורו" "אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה, שבת אל תידחה מפניה" (שם ל"א י"ב). כלומר, "אך" זה מתנגד למה שקדם לו, עשו אמנם את המשכן, כפי שציוויתי אתכם, אבל את שבתותי תשמרו אף בעשותכם את המשכן.

בעל ספר חסידים ביאר את הסדר השונה בפרשיות במישור הפדגוגי: "האב שמצווה לבנו מעשים, מה שחפץ שיעשה תחילה, יאמר לו באחרונה, שהרי מלאכת המשכן נאמרה לו למשה תחילה ושמירת שבת באחרונה, משה הקדים לצוות את השבת תחילה" (ספר חסידים סי' תקס"ה). דהיינו, כמחנך עליך להדריך את החניכים על הדבר אותו אתה מעוניין שיעשו בתחילה לבסוף, על כן השבת בציווי למשה על מלאכת המשכן, מופיעה בסוף רשימת הציוויים על המשכן וכליו, ואילו כשמשה מעביר את הציווי לעם, הציווי על השבת מופיע בפתח דבריו, בטרם ניגשים אל המלאכה יש לארגן את שבוע העבודה בן ששת הימים, לאחריו אפשר להתחיל בביצוע המלאכה בפועל.

בעל המשך חוכמה סלל דרך חדשה בהבנת סוגיה זו, דבריו מתבססים על ההנחה שסדר הפרשות מתאר את סדר האירועים כפי שאירעו, לדעתו, הציווי על הקמת המשכן המופיע בפרשות תרומה ותצווה קדם אומנם לחטא העגל אך בביצוע המופיע אחרי החטא, ומתואר בפרשות ויקהל ופקודי, חלו שינויים בגלל הירידה הרוחנית. לפני חטא העגל פרשיות המשכן קודמות לפרשיות השבת ועל כן היה מותר לבנות את המשכן בשבת. רק אחרי הירידה הרוחנית של חטא העגל אכן נאסרה להלכה בניית המשכן בשבת.

המילה טכנולוגיה מופיעה לראשונה בשנת 1829, עת פרסם חוקר בשם ג'ייקוב ביגלו מאוניברסיטת הרווארד ספר שכותרתו "אלמנטים של טכנולוגיה". ביגלו לא השתמש במילה טכנולוגיה באופן המודרני המוכר לנו כיום, אלא באופן שהיה מוכר במאה ה-19. כלומר, כמקבילה למונחים דוגמת "האומנויות המכניות", "מדע" או "האומנויות השימושיות". היחס אל המילה טכנולוגיה השתנה מעט בשנת 1861 כאשר הוקם MIT, "המכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס".

סמיכות פרשיות המשכן ושבת, עניין נוסף ומהותי להם, הגדרת הפעולות שיקראו מלאכה "הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן. אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה – ארבעים חסר אחת" (שבת מ"ט ע"ב), שתי דעות נאמרו בתלמוד למניין שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת, האחת, חיצונית ובלשנית בעיקרה, כלומר לפי מספר הפעמים שהתורה חוזרת על השימוש בשם "מלאכה", קבעו חז"ל את מספר המלאכות הראשיות האסורות בשבת. והשנייה, עניינית, זיקה פנימית בין שני העניינים, בין מלאכות המשכן ובין שבת, הפירוט הרב במלאכות המשכן בא ללמד אלו מלאכות אסורות בשבת "תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו – ואתם לא תזרעו, הם קצרו – ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה – ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד…" (שבת מ"ט ע"ב).

מניין המלאכות אינה רק סטטיסטית ומספרית, הדגש על "מלאכה" מלמד על כוונה מיוחדת, לא עשיית עבודה נאסרה בשבת אלא "מלאכה". היטיב לנסח את המושג "מלאכה" ר' שמשון רפאל הירש "מושג המלאכה האסורה בשבת, הוא ביצוע מחשבה, אידאה, בחפץ על ידי כשרון, מלאכה של האדם, או בכלל יצירה, שינוי עניין או חפץ לצורך שימושו של האדם, אך יגיעת הגוף סתם אינה בגדר מלאכה, עמלת ויגעת כל היום כולו, אך לא יצרת שום יצירה, לא ביצעת רעיון בחפץ, עדיין לא עשית מלאכה" (חורב עמ' 68 סעיף 144). קיימות פעולות רבות שהאדם מוציא על עשייתן אנרגיה רבה ואעפ"כ מותר לעשותן בשבת "בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר" (שו"ע או"ח סי' ש"א סעי' ב'). לעומת זאת, ישנן פעולות שהאנרגיה הנדרשת לעשייתן אפסית ואעפ"כ אסור לעשותן, משמע שלא המאמץ הפיזי הוא האסור, אלא דווקא היצירתיות שבמלאכה "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (בבא קמא כ"ו ע"ב).

רבים טענו שההתפתחות הטכנולוגית היא הגורם העיקרי להתפתחות התרבות האנושית. מותאמותו הרבה של האדם לשימוש בכלים הביאה לכך שההיסטוריה של הטכנולוגיה היא נדבך חשוב מכלל ההיסטוריה של האדם. הגידול באוכלוסייה של הציוויליזציות הקדומות הובילו להתפתחויות מואצות בטכנולוגיה ובהנדסה, פיתוחן של שיטות בדוקות בייצורה של האש ובאופני השימוש בה הניח את היסוד לתרבות של מלאכת מתכות. התפתחות זו הניחה את היסודות החומריים הראשונים לטכניקה מתוכננת ולכלכלה חברתית.

מלאכה אחת מתוך שלושים ותשע המלאכות זכתה לאזכור מפורש "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות ל"ה ג'). חז"ל הרגישו בקושי זה ושאלו: "הבערה בכלל הייתה ולמה יצאת?…" (שבת ע' ע"א). שתי דעות מובאות בתלמוד ביישוב השאלה. "יש מרבותינו אומרים, הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת" (רש"י שמות שם), כלומר, דעה אחת סוברת כי הבערה קלה יותר משאר המלאכות, והאחרת סבורה, שאזכור זה בה ללמדנו שכל אב מלאכה הוא איסור בפני עצמו, ויש להביא מספר חטאות כמספר המלאכות שעברו עליהן בשוגג. הפרשנים הציעו הסברים שונים מדוע יש להזכיר דווקא מלאכה זו בצורה מפורשת. רבינו בחיי כותב "הוא כאילו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם, וכלל כל המלאכות במלאכת אש, כי בידוע שרוב המלאכות שבני האדם מתעסקים בהם אינם אלא על ידי האש כי האש סיבתם ועיקרם".

ר' שמשון רפאל הירש פירש "דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים… לפיכך אנחנו מבינים מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכה… שביתת מלאכה בשבת היא ההודאה שד' הוא שהעניק לאדם את כוח השליטה בעולם הגשמי, ושאין לאדם לנהוג בשליטה זו אלא כעובד ד'" (רש"ר הירש שמות ל"ה ג').

אסיים בדבריו הנפלאים של הרב קוק ביחס לדרשת חז"ל על הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" (שמות ל"ה ג') "בכל מושבותיכם – אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד" (שבת כ' ע"א), ביאר הרב מדוע לא נאסרה הבערת אש במקדש. האש מסמלת את הישגי הטכנולוגיה. זו צריכה שתבער בסביבה ראויה, מקום המקדש אין ראוי ממנו להכרזה, כי כל החידושים אשר ישכיל האדם על ידי בינה יתירה להמציא ולחדש, מטרתם לתעל את העולם כולו למטרה עליונה (עין איה, שבת דף כ' פסקה פ"ז). אציין למנהג שאנו נוהגים במוצאי שבת. המשנה אומרת "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו" (ברכות פ"ח מ"ו). יש מי שנתן טעם לכפיפתן וזקיפתן של האצבעות בשעת ההנאה מאור הנר, בתחילה מכופף אצבעותיו, כלומר עד כאילו ידי היו אסורות, שהייתי אסור בעשיית מלאכה. ואחר כך פושטן, כלומר מעתה ידי מותרת במלאכה".

הטכנולוגיה נחלקת לתחומים רבים, בדרכי חלוקה שונות. חלוקה לפי חומרי המוצרים הטכנולוגיים – אלקטרוניקה, ביוטכנולוגיה ועוד. חלוקה לפי ייעוד המוצרים הטכנולוגיים – מחשבים, רובוטיקה, טכנולוגיה מסייעת, טכנולוגיה רפואית. ורמת התחכום היחסית הדרושה לייצור המוצרים – הייטק, טכנולוגיה פרימיטיבית.

טכנולוגיה עניינה בתוצרים בעתיד, לכן חשיבה טכנולוגית עוסקת בפתרון בעיות הנולדות מצרכים חברתיים מצויים ומספקת פתרונות טכנולוגיים ההופכים את המצוי בשטח קרוב יותר לרצוי לחברה.

למעשה, כל שומרי ההלכה מקפידים שלא להפעיל בשבת וביום טוב מכשירים חשמליים ואלקטרוניים, ולא לכבותם, בלי לדרוש אחר טעמי האיסור ופרטיו. אילו היה הדבר מותר, היו פני השבת משתנים לגמרי, שהרי כמעט אין דבר שלא ניתן לבצעו ולהפעילו באמצעות כוח החשמל, ותיעשה השבת כחול. הדיון בטעמי האיסור נוגעים בעיקר למקרים גבוליים, כמו בתחומי הרפואה, הביטחון ודומיהם. בקשר לחשמל בשבת קיימת הבחנה מובהקת בין מכשירים המוגדרים "אש", שיש בהם, לדעת רוב הפוסקים, איסור דאורייתא של "הבער" ו"כיבוי" לבין מכשירים ללא אש, שהם מרבית מכשירי החשמל והאלקטרוניקה כיום. "אש חשמלית" קיימת רק אם יש תיל מלובן, כמו בנורת תאורה רגילה (נורת ליבון) או בגופי חימום חשמליים (גם אם החוט המלובן מוסתר בתוך מעטפת). הסכמת פוסקי דורנו היא כי הפעלה כזו אסורה מן התורה, כהבערת "גחלת של מתכת".

ביחס לשאר המכשירים שאינם בגדר הבערה וכיבוי נחלקו הפוסקים. ה"חזון איש" חידש שכל הפעלה חשמלית אסורה משום "בונה או מכה בפטיש", "כיוון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות" (חזון איש, שבת, סי' נ', אות ט'), בעיניו הכנסת זרם חשמלי למכשיר כבוי "בונה" אותו ומוציאה את המכשיר "ממוות לחיים". רבים מחכמי דורו נחלקו עליו והם מגדירים את ההפעלה כ"שימוש" ולא כ"יצירה". לדעתם, אין במכשור חשמלי ללא "אש" שום איסור דאורייתא. הרב יצחק שמעלקיש דן באיסור שימוש בטלפון שכאמור איננו אש. הוא מחדש כי קיים איסור דרבנן הקרוי "מוליד". "התעוררות כוח החשמל" כתוצאה מהחיבור החשמלי. איסור זה נקרא לימים "מוליד זרם". איסור זה מהווה אנלוגיה מרחיבה לאיסור "מוליד ריח", לפי איסור מוליד ריח אסרו לבשם בגד בשבת בריח שאינו נמצא כבר בו (ע"פ ביצה דף כ"ג ע"א). דוגמה לאיסור זה הוא לרסק ברד ושלג בשבת ולהפוך את המוצק לנוזל וכדומה. "מוליד" הוא איסור דרבנן בלבד (שו"ת בית יצחק, חיו"ד, השמטות סי' ל"א). גישה זו ביחס להגדרת החשמל היא המרכזית בבואנו לדון ביחס להפעלת מכשירים חשמליים לצורך חולה, (עיין פרופ' אברהם שטיינברג, השתמשות במכשיר לבדיקת רמת הסוכר לחולה בשבת ויו"ט, אור לישראל – שנה ח', גיליון ג' (ל"א), עמ' מ"ט).