בפעם הראשונה שמתי לב לבכי במלחמת לבנון השנייה. עמדו שם נשים לבושות שחורים, רעלות על פניהן, מעל חורבות בתיהן בדרום לבנון. הן קראו לילדיהן ואספו שברי תמונות וחפצים מתוך ההריסות. שמתי לב כי זה הוקרן בסרטון בטלוויזיה אחרי הפגזות צה"ל באמצע יולי 2006, כשעוד היססו אם להיכנס או לא להיכנס, כמה להיכנס ומה בעצם לעשות שם. ברגע ההוא שמעתי את קולה של אמי בוכה ומתאבל ומתחנן לעזרה.

ערבית אני מבינה מהבית, ערבית סורית-לבנונית היא שפת האם שלי. שפת החלומות. מעולם לא דיברתי בערבית. אני שייכת לדור שערבית ויידיש היו מוקצות מחמת מיאוס. להבין אני מבינה היטב, בתנאי שזה מתקשר לעניינים של בית, אוכל, אהבה, אבל, שירה, קללות וברכות. אני אפילו מבחינה בין הסורית ללבנונית. הורי לא נולדו בסוריה. אמא נולדה בבואנוס איירס ב-1918 והגיעה לירושלים בגיל ארבע. אבא נולד בטורקיה לפני מלחמת העולם הראשונה והגיע לתל אביב בגיל 16, ב-1930. הוריהם באו מדמשק ומחאלב. בבית דיברו עברית אבל רבו ואהבו בערבית. אנחנו, הילדים, הבנו הכול גם כשלא רצו שנבין. שניהם כבר לא בחיים, אבל את קולה של אמי אני שומעת מאז בכל פעם שהנשים האלה בוכות. הוא כמו פגיון שננעץ לי בלב.

לפני פחות משלוש שנים ביקרתי בלונדון ומול הפרלמנט הבריטי הפגינה קבוצה גדולה של אזרחים סורים, אולי כבר פליטים, עם דגלי סוריה בידיים. הם דרשו מהמערב להתערב ולהביע עמדה על מה שמתחיל להתחולל בסוריה. חברה שלי שעמדה לצדי אמרה לי: בואי, הם מדברים ערבית, נתרחק. מאוחר מדי. צעדתי היישר אל מרכז ההפגנה והתחלתי לדבר עם אחד המפגינים שחילק כרוזים. הוא שאל אותי מאיפה אני ואמרתי לו שאני סורית… מישראל, שאני מזדהה עם המפגינים. שאלתי אם אפשר לעמוד אתם. הוא סיפר לי שאמו ואחיו נרצחו על ידי משטר אסד, שהעם רוצה דמוקרטיה, שהחיים בסוריה בלתי נסבלים למי שלא מקורב לממסד או חושב אחרת. הוא ערבב אנגלית וערבית ועבר לאט לאט לערבית. הבנתי כל מילה. הפרלמנט הבריטי עמד מולם כמו חומה בצורה. במערב אפילו לא דמיינו התערבות בסוריה. את הכרזה שלקחתי ממנו לקחו לי הסלקטורים בשדה התעופה בלוטון.

בחודשים האחרונים הבכי גובר. אני שומעת אותו בסרטוני הווידיאו של המורדים ביו טיוב, בכי של פצועים, של ילדים ואמהות, של גברים שמשוועים לעזרה. הרבה אכזריות נחשפת שם, זוועה מרוכזת, קשה שלא להיאטם כשמחפשים סרטון שיתאים לידיעה מסוימת בעיתון ועוברים על עשרות כאלה. בסרטונים האחרונים, אלה שמנציחים את הטבח ב-21 באוגוסט שביצע המטורף בבני עמו עם טילי גז סארין, יש שקט גדול. הילדים, הנשים והגברים, משפחות שלמות, מתו במהירות, כמעט בדממה. הגז משתק את מערכת העצבים. לפי ויקיפדיה: "השפעת הסארין על מערכת העצבים היא קטלנית – החומר חודר דרך מערכת הנשימה ואף דרך העור, ובדומה לרוב גזי העצבים פוגע במערכת העצבית של קורבנותיו… נפגעת יכולת מערכת העצבים לפקד על השרירים… לבסוף מאבד הקורבן את השליטה על הסוגרים ועל שרירי השלד, כתוצאה מכך נגרמות עוויתות ומוות בחנק. מספיקה חשיפה ל 0.01 מיליגרם סארין לק"ג משקל גוף כדי לגרום מוות תוך דקה. עוצמתו, לפי הערכות, היא פי 500 מגז הציאניד".

יש הרבה סיבות לא להתערב. נכון, יש אנשי אל קעידה בקרב המורדים. נכון, זו מלחמת אזרחים ויש מעשים אכזריים וקורבנות משני הצדדים. נכון, סוריה מפולגת לסונים ושיעים ועלאווים ודרוזים וכורדים ונוצרים ו… נכון, אין שום ביטחון שהתערבות תוביל לדמוקרטיה וגם דמוקרטיה שם היא לא ערובה לכלום. נכון, אסור לנו להתערב והחיזבאללה והאיראנים יכולים לתקוף את ישראל. נכון, תקיפה אמריקנית מוגבלת לא תשנה את המצב ולא תפסיק את המלחמה העקובה מדם הזאת.

מצד אחר, הגבול נחצה, בהרבה מובנים, והמלחמה הזאת פולשת אלינו אם נרצה או לא. רצח חסר אבחנה של אזרחים בגז מעיד על אבדן שליטה והיעדר מוחלט של מוסריות, וכל זה – כאן, מעבר לגדר. בכייה של האם הסורית על בנה המת אינו שונה מבכייה של אמי על בנה שנפל. הכמיהה של העם הסורי לעזרה אינה שונה מהכמיהה של מיליוני היהודים במלחמת העולם השנייה שמישהו יעצור את הטירוף, שמישהו יפציץ כבר את הרכבות. למרות הזהירות. למרות המחיר.