"נלחמתי במלחמה, ההיא משנת 1973, נו… יום הכיפורים". כך התחילה אחת מהשיחות שלי עם מי שלחם במלחמת יום הכיפורים. אני נולדתי בימים שלאחר המלחמה, והיא אף פעם לא העסיקה אותי במיוחד. גם בבית לא דיברו יותר מדי על המלחמה, אף שאבי השתתף בה. ניצני סקרנות החלו לצוץ אצלי לאחר מלחמת לבנון השנייה. לאחר שאתה טועם טעמה של מלחמה, אחרי שפתאום באמצע החיים אתה נחשף למראות איומים, כשלפתע המושג לאבד חבר הופך מוכר לך יותר, אתה מגלה שלצד הפצעים האישיים שהאדם נושא עמו נוצרים פצעים ציבוריים, לאומיים. אז אתה מתחיל להרהר ולתהות האם נכון לעסוק בענייני מלחמה, או שמא עדיף להדחיק אותם, והאם אותם פצעים נפשיים ציבוריים מגלידים?

בחיפוש אחר תשובה, מצאתי עצמי בעיצומם של הימים הנוראים מהרהר במלחמת יום הכיפורים. הרהורי אלה הניעו אותי לחפש אנשים שהשתתפו במלחמה כדי לשוחח איתם. כדי לשמוע על המלחמה ממקומו של החייל הפשוט, שנקרא לדגל בעיצומו של היום הקדוש לעם ישראל, ובלי לחשוב פעמיים הוא מתייצב ומכריז "נכון אני?.

שוחחתי עם עשרה אנשים על המלחמה ההיא, המספר המינימלי ביהדות כדי לבטא ציבור, מניין. בשיחות ניכר שישנו מכנה המשותף לכולם: בתודעה שלהם יום כיפור נחלק לשתי תקופות, יום כיפור עד המלחמה ויום כיפור מאז המלחמה. כל ימי הכיפור עד למלחמה נמחקו, וכל ימי הכיפור מאז המלחמה מתנהלים בצלה. הזיכרונות, המחשבות, הפחד מקריאה נוספת בעיצומו של יום הכיפורים, וזאת אף שכולם כבר השתחררו משירות מילואים.

א"ש סיפר לי שבכל יום כיפור בשעה 13:22 הוא מסתכל על דלת בית הכנסת כדי לוודא ששוב לא מגיעים לקרוא לו למילואים. ד"ל סיפר שמאז המלחמה הוא לא מגיע לתפילת מנחה כדי שאם יבואו לגייס הוא לא יהיה שם. אחר סיפר שהוא יוצא בשעה 14:17 לשירותים. עבורם המלחמה לא נגמרה – היא רק נפתחה בחזית חדשה – הפעם המלחמה היא עמוק עמוק בנפש.

ארבעים שנה אחרי, והפצעים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים עדיין מסרבים להגליד. עבורם רב הנסתר על הנגלה בכל הקשור למלחמה. איך זה שמדינת ישראל הרשתה לעצמה להתנהל כך? מה היה קורה לו הפסדנו? מי אמר שתסריט מעין זה לא יחזור על עצמו פעם נוספת? השאלות הרבות ממשיכות לנקר בעוצמה.

לאחרונה, ואולי כדי להשמיע קול שונה, יש הקוראים לחברה הישראלית להניח לאותה מלחמה, לנטוש בשיח הציבורי את מעוז 1973 ולהמשיך הלאה. לדעתי, עדיין לא הבשילה העת לכך. יש ישראלים החיים איתנו היום שעבורם הדיבור על המלחמה מספק שחרור ומשמעות. שאלתי כל מי ששוחחתי עמו האם נכון יהיה לנו להפסיק ולדבר על אותה מלחמה, האם כדאי להניח את המלחמה ההיא בצד? כולם באופן חד משמעי התנגדו. כולם פרט להלום קרב אחד, שתבע להפסיק לדבר המלחמה. אך הוא היה היחיד שלא הפסיק לספר לי עליה, וביקש שנמשיך את השיחה גם אחרי שסיימנו.

כאב המלחמה עדיין לא תם, הפצעים טרם התאחו, המראות טרם התערפלו, והנשמה הפצועה נותרה ללא מרפא. וכל עוד יש כאלו שמבקשים להשמיע את סיפוריהם, חלה עלינו החובה לשמוע. ייתכן שבעוד 50 שנה מלחמת יום כיפור כבר לא תהיה רלוונטית לשיח הציבורי ואז נוכל להניח לה. בינתיים נשנן לעצמנו את דברי הרב סולביצ'יק בהגדירו את היחסים שבין היחיד לציבור שקבע: "לעולם אין היחיד מתבטל כנגד הציבור, ואין הציבור מתקפח בגין היחיד, או היחידים לכל אחד מהם נתבצר מקומו שלו".