[rating=3]

בהמשך לסרט "אלוהי הקטל" משנת 2011, ובעוד אנו ממתינים להיריון המתמשך לסרט על פרשת דרייפוס, רומן פולנסקי ("הפסנתרן") חוזר לתיאטרון המצולם ויוצר את "ונוס בפרווה", עיבוד למסך למחזה של דיוויד אייבס (המופיע גם בימים אלו כהצגה ב"הבימה"). אייבס היה שותף לפולנסקי בכתיבת התסריט, אך גם הפקת התיאטרון של אייבס היא בעצם עיבוד לספר משנת 1870 של ליאופולד פון זאכר-מאזוך ל"ונוס בפרווה", שאפילו הזמר המנוח, לו ריד, הנציח בשיר קלאסי.

על פי הסרט של פולנסקי, מת'ייה אמרליק ("הפרפר ופעמון הצלילה") מגלם את תומאס, במאי תיאטרון עסוק וסופר לעת צרה, שבזבז את יומו באודישנים לא מוצלחים על שחקניות אשר אמורות לגלם את ונדה, תפקידה של הנערה שהפכה לגברת הדומיננטית/מזוכיסטית ברומן של פון זאכר-מאזוך.

עמנואל סינייה ("בתוך הבית") מגיעה מאוחר לתיאטרון ומציעה את עצמה בצורה בלתי הולמת לתפקיד. ברור שיש לה מעט מאוד הבנה על המחזה, היא מאוד וולגרית, ותומאס מסרב לבזבז עליה את זמנו. ארוסתו מחכה לו בבית ובחוץ יש סערה. עם זאת, ונדה אינה מה שהיא נראית תחילה, וכשתומאס נכנע ומתחיל לבחון אותה, עוצמת המחזה מתחילה להתגלגל בין שניהם: תפקיד הבמאי והשחקנית, תפקיד הגבר והאישה ואף אדון ועבד – הכל הופך פתוח למשא ומתן. כמו בסרט "אלוהי הקטל", כך גם ב"ונוס בפרווה" – שניהם פיסה קאמרית, ההגדרה התיאטרלית שבחר פולנסקי – למסגרת קולנועית אינטימית ביותר.

מרבית העלילה נשענת על יכולת השחקנים הראשיים לעניין את קהל הצופים, וזה גם בעצם הצד החזק של הסרט. אמרליק נפלא כאמן נפוח ההופך לחסר ביטחון, מתגרה, מאותגר ובסופו של דבר נשלט על ידי ונדה. מבחינה פיזית חיצונית, הוא דומה מאוד לפולנסקי – והליהוק של אשתו של פולנסקי מזה שנים רבות, סינייה, בוודאי יעורר השתאות על המקורות האוטוביוגרפיים בקרב בין המינים. "למה זה תמיד לצריך לעסוק בהתעללות בילדים?", מתלונן אמרליק, ולמרות שזה עשוי לעורר תחושה לא נוחה במושבי הצופים, זוהי בעצם דמותו של תומאס אשר מאותגרת וקוראת לביקורת.

כמובן, הביקורת הברורה ביותר על "ונוס בפרווה" היא שפולנסקי מעדיף לנצל את בימת התיאטרון ולא משתמש באמנות הקולנוע. המינימליזם שלו לא בהכרח יתאים לטעמם של כל הצופים. יחד עם זאת, מדובר בשני שחקנים חכמים, מוצלחים ולעיתים קרובות מצחיקים. אמרליק ובעיקר סינייה מעניקים איכות משחק שבוודאי תיזכר לעוד שנים רבות.