נינו הרמן: צילומים שיוצאים מהלב וחודרים ללב

הצלם נינו הרמן משלב צילומי עיתונות וצילומים אמנותיים בתערוכתו "ניירות של צלם" בגלריה לאמנות בקיבוץ נען. בראיון לענת מנדל, אומר הרמן: "מה שמייחד אותי הוא האומץ לפתוח את הלב ולגעת באנשים ובחיים מקרוב. כך אני יכול לגעת ביופי שאני רואה בכל אחד, באנושי שבתוך השונה"

Print Friendly

יצחק רבין - המבט, החיוך, האנרגיה, התקווה שנגוזה

אינטימיות, עדינות, סקרנות, חיבה, מגע אנושי ורצון לחבק את המצולמים – הם חלק מהרגשות שעולים מהתבוננות בתערוכת הצילומים "ניירות של צלם" של נינו (חנניה) הרמן. בין הצילומים הנוגעים ללב – שמעון ("אני לוזר?") פרס מתמודד עם תוצאות בחירות מאכזבות; ברי סחרוב רגע לפני הופעה, כמו השקט שלפני הסערה; וצילום יפיפה של נערה אלמונית המראה חיבה גדולה לכלב בבית קפה תל אביבי. ועוד צילום של שמעון פרס, הפעם שוחה בכינרת. רגע נדיר. 

תמונות מרגשות במיוחד הן התמונות המשפחתיות, בחלקן מתועד גם הבן יאיר, שנהרג בתאונת דרכים בעת שרותו הצבאי, ותמונה שבה נראה אביו של נינו, בעת עבודתו, מתחת לעץ בעין כרם בירושלים. באותה מידה של התמסרות משקף הרמן רגעים של טבע, שבעזרת המצלמה שלו עוברים האנשה ומעוררים סימפטיה אצל הצופה. אפילו תמונה של זנב חתול אלמוני לאור ירח מצליחה לגעת ולעורר סקרנות.

רגעים של טבע

המוטיב העולה מהצילומים הרבים, שנאספו מאז שנות השישים ועד היום, בצבע ובשחור לבן, הוא הצורך לקרבה, לידידות, והרצון להפוך חלק מהתמונה שלו עצמו. "מה שמייחד אותי", אומר הרמן בראיון מיוחד ל"מגפון", "הוא האומץ להעיז לפתוח את הלב ולגעת באנשים ובחיים מקרוב". כך הופכת תערוכת הצילומים למונומנט אישי של הצלם עצמו, באופן עדין ומעורר סימפטיה.

התערוכה, שנפתחת בשבת, 24 במאי, בגלריה לאמנות בקיבוץ נען (מועדון החברים ליד חדר האוכל), נפרשת לעיני הקהל כיומן אישי. נושאי הצילומים מאוד מגוונים וכוללים כאלה שצילם כצלם עיתונות (פוליטיקאים ורגעים היסטוריים), צילומים בעלי אופי אוטוביוגרפי (שלו ושל בני משפחתו), צילומי הנרטיב הישראלי (ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, עובדים זרים ומערכות יחסים), וצילומים מרתקים של נוף ובעלי חיים.

רגע נדיר: שמעון פרס שוחה נגד הרוח בכינרת

לדברי הרמן, אין הבדל בין צילום של ראש ממשלה או צילום של צעירים תל אביבים אלמונים: "כולם בני אדם, ועם כולם אני מתיידד ויוצר אינטימיות שנובעת מהצילום. בצילום שלי אני עוסק בהיבטים של חופש, גבולות, סמכות, חרות. זה בא לידי ביטוי בקשר שלי עם המצולמים, ובהקשר הרחב – בהתרחשויות החברתיות במדינה."

על קירות הגלריה פרוסים כקולאז' ביוגרפי גם מכתבים ורישומים של בני משפחתו. בין הצילומים משובצים קטעי טקסט של הרמן, כאילו הוא מגולל את תסריט חייו. מעניין לראות גם את מכתבה של המורה לספרות אשר מזהירה אותו מפני בחירתו בצילום כמקצוע לעתיד, כשהיא מביעה את דאגתה שזה לא מקצוע.

אינטימיות, או הצגה לתקשורת? יצחק שמיר ודוד לוי

הצילומים בתערוכה, הכוללים דמויות של ידוענים לצד דמויות אלמוניות, הופכים להיות נכס הציבור, כעדות מרתקת לציבורי ולפרטי, לחברה על כל גווניה, למצולמים וגם לצלם, כאשר כולם שזורים יחדיו למארג אחד במלאכת מחשבת. צילומים דוקומנטריים, לצד צילומים ליריים וחברתיים.

הרמן: "נולדתי בבית שבו ינקתי אמנות מאימא ציירת ואבא איש אשכולות חכם ואוהב. משניהם למדתי המון ושאבתי את האהבה ליצירה. בגיל שנתיים חליתי בשיתוק ילדים, ולצד המגבלה בחרתי בחופש לנוע. אני מאמין שאין משהו שמגביל אותנו, אלא התפיסות והאמונות שלנו. זה הדבר שאותו אני מלמד, מביע באמנות, בדימויים, בכתיבה,  בדיבור ובאורח חיי. המגבלה שלי מחברת אותי פנימה עמוק להקשבה, לרגישות לאחר ולרצון להשפיע".

"לפעמים זו הדרך לביתי ולפעמים כאן איבדתי את בני"

בשנת 2000  פקדה טרגדיה את המשפחה כאשר הבן יאיר נהרג בתאונת דרכים, שאירעה ליד ביתם, באזור היישוב נטף, כשהוא רק בן 20 ובמסגרת שירותו הצבאי. "יאיר עסק בצילום ובקולנוע מצעירותו", מספר נינו בכאב. "בתיכון למד במגמת קולנוע והתמחה בצילום סרטים, בצבא עסק בצילום ובהפקות וידאו בחיל החינוך והנוער, והפך לצלם ומפיק מוכשר ומוערך". מול אחד הצילומים, שנראה כמו צילום נוף תמים לכאורה, אומר הרמן: "לפעמים זו הדרך לביתי ולפעמים כאן איבדתי את בני".

רק  בשנת 2009 חזר נינו הרמן לצילום, ובחר לעסוק בצילום אמנותי של אנשים וצעירים ברחובות העיר תל אביב והשוליים החברתיים, ובהמשך עבר גם לטבע דומם. "האמנות שלי עוסקת בבני אדם: במצבם הקיומי, בתנאי חייהם, ברגשותיהם ובמערכות היחסים שהם מנהלים. מעניין אותי לחשוף את החיות ואת המסתורין של החיים שנמצאים בכול. לשם כך אני בוחר בצילום דיגיטלי, ישיר ולא מבוים. הצילום מקרוב מאפשר לגעת  ביופי שאני רואה בכל אחד,  באנושי שבתוך השונה".

מה זאת אהבה

הרמן מספר כי שתי האוצרות של התערוכה – חמוטל פרידברג (מכרה ותיקה) ודורית קופיט פנו אליו וביקשו להציג תערוכה מיצירותיו. מאחוריו יש כבר 6 תערוכות יחיד, ועוד יותר תערוכות קבוצתיות, בנושאים מגוונים, חלקן היו פרויקט משפחתי, כאשר תחיה, אשתו, היתה בתפקיד האוצרת. הפעם (בהיותו עם רגל שבורה ומתנייד בכיסא גלגלים), הוא פתח את ביתו ואת מגירותיו בפני האוצרות, כדי שיוכלו לבחור בעצמן את התמונות לתערוכה. חלק מהתמונות נבחרו ביחד איתו וחלקן הפתיעו אפילו אותו על קירות הגלריה. בהיותו מאמין גדול בשיתוף ובשקיפות הוא הרגיש שאין לו מה להסתיר, וכל בחירה תהיה טובה בעיניו.

האוצרות מיטיבות לתאר את התערוכה: "הצילומים המוצגים כאן לא יהיו הנכס הבלעדי של אף אחד. יותר מהכל הם מגוללים את הסיפור על היחסים שנרקמו בין הצלם והמצולמים. הם נותרים כעדות מתמשכת ומסמנים פעולה שהתרחשה ועודנה מתרחשת בין כולנו. פעולה הממשיכה להתקיים ברגע זה ממש כשאנו מתבוננים בתערוכה, ומביאה לפתחנו את עולמו, משפחתו וגופו של נינו ממש".

 לא סתם נקראת התערוכה "ניירות של צלם", שכן הרמן מפליא לספר סיפור בצילומים, כמו סיפור בניירות כתובים.

 קישור לבלוג הצילומים של הרמן: http://ninoherman.blogspot.co.il/ 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, ד, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.