מכאן לשם בארץ האופניים והמים, בעיר ללא מכוניות

העיר האוטן שבמרכז הולנד היא עיר שמכוניות לא נוסעות בה, אין בה תחנות אוטובוס, לא רכבת חשמלית וגם לא רכבת תחתית. האוטן היא עיר של הולכים ורוכבים. והמקרה של האוטן מוכיח שתכנון עירוני נועז ונחישות של נבחרי ציבור, עשויים לשנות מציאות. כתבה שנייה בסדרה על גלגלים

Print Friendly

- אבל מה עם הזקנים? איך הם מגיעים ממקום למקום?

"אצלנו גם הזקנים רוכבים על אופניים. אצלנו רוכבים על אופניים מבית היולדות ועד לבית האבות".

- ונכים? בעלי מוגבליות? כאלה שלא יכולים לרכוב?

"אין בעיה. יש תלת-אופניים. יש אופניים חשמליים. יש כיסאות גלגלים ממונעים".

- אז אין תחבורה ציבורית בעיר הזאת?

"לא, אין תחבורה ציבורית. התחבורה הציבורית מביאה למרכז העיר את האנשים שמגיעים לעבודה מבחוץ ואת אלה שחוזרים הביתה מהעבודה".

- ומה עם אלה שגרים בקצה העיר ורחוק להם להגיע הביתה מהתחנה המרכזית?

"המרחק הכי גדול ממרכז העיר עד לקצה המרוחק ביותר של אזורי המגורים לא עולה על 4 קילומטרים. ברכיבה נינוחה על אופניים זה לוקח לא יותר מ-15 דקות".

- ואם מישהו חולה? לא מרגיש טוב? רוצה להתפנק בנסיעה באוטובוס? חשמלית? מטרו?

"הוא הולך ברגל או רוכב על אופניים".

הכביש שייך למדוושים ולהולכי הרגל. הרכבת מוסתרת ומופרדת (צילום: יח"צ)


המהנדס העירוני שסגר את העיר לכלי רכב ממונעים

יסלחו לי חבריי המהנדסים, אבל כולנו יודעים שיש מעט דברים משעממים יותר מפרזנטציה של מהנדס. אז עכשיו תחשבו על הרצאה, פרנזנטציה, של מהנדס הולנדי שההתמחות שלו היא תכנון עירוני. ונסו לדמיין קבוצה של עיתונאים מהמזרח התיכון שיושבת בחדר סגור, מחומם מדי, ביום אפרורי של תחילת החורף, שמנסים לשמור על ריכוז מול מהנדס הולנדי עירוני, שמנהל את התכנון האורבני של עיירת שדה מנומנמת במרכז המדינה השטוחה והרטובה הזאת.

ובכן: נרדמתי. אבל שעה קלה לאחר מכן התעוררתי לחיים חדשים, כשדהרנו (טוב, התנהלנו, לא ממש דהרנו) על האופניים, במהירות נינוחה, בעקבות אנדרה בוטרמנס (הולנדי עם שורשים צרפתיים). בוטרמנס הוא האחראי על התכנון העירוני של העיירה (50-40 אלף תושבים) ההולנדית האוטן הצמודה לעיר הגדולה (יחסית) אוטרכט, ששוכנת בלב לבה של הולנד.

הסיפור של העיירה האוטן הוא במידה רבה מקרה המבחן להתמודדות אזרחית, אורבנית -  התמודדות מוצלחת של מנהיגות עירונית עיקשת – שמוכיחה שאפשר גם אחרת. נכון, לא בכל עיר, לא בכל מדינה, לא בכל מקרה. אבל בכל מקום שבו אפשר לאתר עיר, עיירה, איגוד של כפרים שגדל והתאחד והתבגר לכלל עיר שדה קטנה עד בינונית, שיושבת באזור שטוח יחסית, לא גדול מדי – זה בהחלט מקרה מבחן, פרויקט לדוגמה, מודל לחיקוי.

כמו בערים רבות בהולנד, במקומות רבים באירופה כמו גם כאן בישראל, האוכלוסייה צומחת וגדלה בלי שום פרופורציה למרחב העירוני, שמצטמטם והולך באותה היחס בדיוק. כולם רוצים בתים גדולים, רבים שואפים לבתים צמודי קרקע עם חצר או גינה קטנה (או גדולה); חניה צמודה למכונית או שתיים או שלוש; כולנו (טוב, רבים מאיתנו) כמהים לנינוחות של הכפר, אבל שתבוא יחד עם הנוחות המעשית של העיר. אלא שהמציאות מוכיחה שזה לא כל-כך הולך ביחד. יותר מדי אנשים, הרבה יותר מדי מכוניות, חנויות, מרכזים מסחריים, אזורי תעשייה ומשרדים, כבישי גישה וחיבורים מסועפים לכבישים מהירים; והכל נסתם. פקוק. דחוס. לחוץ. עצבני. לא בריא. וסתימה של עורקים אפשר לפתוח, במקרה הטוב, באמצעות צנתור. לפעמים הפציינט נזקק לניתוח פולשני דחוף. או שהוא מת.

מבנה כפרי-עירוני-אורבני. יש אצלנו הרבה כאלה (צילום אוויר: עיריית האוטן)


אותה הבעיה, אחד לאחד – במקום שבו אנחנו חיים

כותב שורות אלה מכיר את הבעיה הזאת, כמעט אחד לאחד, על עצמו ושכניו. מגורים בעיר שדה (פחות או יותר בגודלה של האוטן) שצמודה לכרך אורבני גדול; עיר שדה שחוברה לה יחדיו מאיגוד ואיחוד של מושבים וכפרים שנעשו יחד לעיר בינונית שהתשתיות שלה מזמן לא מסוגלת להכיל את הצרכים היומיומיים של תושביה. וככה, כמה עשרות אלפי אנשים שיצאו מהעיר הצפופה בחיפוש אחרי בית עם גינה, שתי חניות צמודות וחצר קטנטנה, מצאו את עצמם גרים בבית נעים, כמעט כפרי, שמוקף בעיר שנעשתה קטנה על מידותיה, צפופה ופקוקה, עיר שמאבדת במהירות את היכולת לספק לתושביה את צרכיהם העירוניים הבסיסיים.

וזה בערך מה שקרה עם האוטן. מתישהו בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת הבינו ראשי העיר, מנהיגי הציבור ומהנדסי התעבורה העירוניים שבתוך זמן לא ארוך מרכז העיר ייסתם לחלוטין. איכות החיים הכפרית, הסמוכה לערים הגדולות (אוטרכט הסמוכה וגם אמסטרדם הרחוקה ממנה מרחק של שעה ומשהו), הגישה הנוחה והמהירה לכבישים המהירים שחוצים את הולנד לרוחבה, לאורכה וגם באלכסון; הקירבה לתחנת הרכבת של אוטרכט, צומת מסילות הברזל העמוס ביותר במדינה, שממנו אפשר להגיע מכל מקום ובקלות; וגם רמת החיים שאפשרה לכל משפחה יותר ממכונית אחת; תרבות הפנאי המתפתחת והרווחה הכלכלית, החניקו את העיר.

התיישבו הבכירים על המדוכה והחליטו לחזור לאחור ולהחיות תוכניות ישנות שנהגו ושורטטו עשרות שנים לפני כן. וכך יצא לדרך הפרויקט הגדול שאולי אין לו שם רשמי, אז נקרא לו בפשטות: "האוטן – העיר ללא מכוניות"; או אם תרצו: "האוטן, עיר האופניים".

תרשים מרכז העיר. שבילי האופניים מסומנים באדום (עיריית האוטן)

מהנדסים, כדרכם, אוהבים לעסוק בהרבה מאוד פרטים קטנים, ורבים ככאלה שמענו מהמהנדס העירוני של האוטן, אותו אנדרה בוטרמנס. אז בשביל לקצר סיפור ארוך, נגיד שאחרי קצת פחות מעשרים שנה (הפרויקט יצא מעשית לדרך בשנת 1997), האוטן – עיר שדה חצי כפרית, שאין בה תיירים, לא בתי מלון, בתי הארחה או הוסטלים ("אנחנו עיר שמיועדת לתושבים שלה, לא לתיירים"), לא מסעדות שף, מרכזי כנסים, שדרות מעצבים ו/או דאון טאון הומה, מקום שעליו לא שמעו תיירים אבל גם מעט הולנדים מן המניין נכנסו בשעריו – היא דוגמה חיה לעיר שהמציאה את עצמה מחדש. תרגיל על מודל שהצליח מעל ומעבר למשוער. עיר ללא זיהום אוויר. עיר שמכוניות לא נוסעות בה. שאין בה תחנות אוטובוס. לא רכבות חשמליות וגם לא רכבת תחתית. עיר שהתנועה  בתוכה מתבצעת באמצעות כלי רכב לא ממונעים, בדרך-כלל אופניים סטנדרטיות, אופניים למשפחות (אבא/אימא/ילדים), לעיתים נדירות אופניים עם תגבור מסוים של מנוע חשמלי (אפילו לא דומה לתפלצות החשמליות שמררות את חיינו כאן), וכשאין ברירה אז כיסאות גלגלים חשמליים, קלנועיות שמיועדות לנכים או בעלי מוגבלויות. אבל לא יותר מזה.

תחנת הרכבת היחידה: הרציף במפלס העליון, חניון האופניים למטה (עיריית האוטן)


בטיחות מקסימלית, הפרדה מוחלטת, רצף בלתי מתפשר של מסלולי אופניים

בגדול, הרעיון הבסיסי הוא העדפה תחברותית מוחלטת לשני סוגי תנועה: אופניים ורגליים. העדפה – והפרדה. תושבי העיר נהנים ממסלולי אופניים סלולים היטב (האספלט הצבוע אדום שמור למדוושים), מסלולי הליכה צרים יותר (אספלט שחור) והרבה מאוד ירוק ומים. בכל זאת, הולנד.

העיר מוקפת בכביש גישה טבעתי, שמאפשר לכל תושבה להגיע לביתו, לבית שכניו או למרכזי התעשייה, התעסוקה, השירותים או המשרדים, עד למגרשי חניה מסודרים ומוסדרים. כך גם לשאר השירותים העירוניים הנדרשים: מהסופרמרקט למגרשי הספורט העירוניים, מבריכת השחייה לקאנטרי קלאב; מתחנת מכבי האש לתחנת המשטרה, בית החולים והמרפאות, השירותים המוניציפאליים ההכרחיים, אזורי האספקה, הפינוי, הניקיון וכיוצא באלה.

יותר מ-90 אחוזים מהמסלולים מופרדים לחלוטין. רוכב האופניים יכול לרכוב ברציפות לכל רחוב, סמטה או פינה בעיר, בלי להיתקל ברכב ממונע שיחסום את דרכו ויסכן אותו; בחלק מן המקומות, כמו שבילי הגישה לחניות הפרטיות של התושבים, הדרך משותפת, אבל כאמור, מדובר במקרים נדירים ומבודדים; וגם שם, זכות הקדימה המוחלטת היא של הולכי הרגל והרוכבים. בכביש הטבעתי, בכבישי הגישה לאזורי התעשייה, המשרדים, השירותים וכבישי החיבור לאוטוסטראדות, ההפרדה היא מוחלטת באמצעות מפלסים נפרדים, גשרים, מנהרות ו/או דרכים מקבילות שאינן נפגשות.

הפרדה מוחלטת באמצעות מפלסים, גשרים ומנהרות. התחבורה בהאוטן (צילום: יח"צ)


מקרה לדוגמה. סיפור הצלחה שעיני העולם נשואות אליו

כמו במקרה שלנו, עיריית האוטן מארחת לאורך השנה אינספור משלחות מכל רחבי העולם -  עיתונאים, מהנדסים, ראשי ערים, מתכנני ערים, פוליטיקאים ואנשי מקצוע – שבאים לראות את הפלא מקרוב. וגם להתנסות.

וכמו שלמדנו כשהיינו צעירים, מה שלא נכנס דרך הראש, ייכנס דרך הרגליים. אז אחרי שהעיניים נעצמו מאליהן בחדר הישיבות הדחוס מול קולו המונוטוני של המהנדס אנדרה, יצאנו סופסוף החוצה, אל האוויר הנעים והקרירות האירופית הנעימה של סוף אוקטובר, צעדנו 20 מטרים תמימים אל חניון (האופניים) של תחנת הרכבת המקומית (החשמלית, היחידה, המקורה, המופרדת במפלסים וגשרים, מוגנת בחיפויים מעוצבים ובמחיצות אקוסטיות); ושם לקחנו, כל אחד ואחת מאיתנו, זוג אופניים באדיבות העירייה והמהנדס אנדרה, ויצאו לשיטוט נינוח של שעתיים בכל רחבי האוטן.

וזה קל. ופשוט. ונטול מאמץ. וכל-כך, כל-כך מובן מאליו.

(כתבה שנייה בסדרה)

* הכותב שהה בהולנד במסגרת סיור עיתונאים מישראל בהזמנת ממשלת הולנד

[related-posts title="לכתבות נוספות בנושא הולנד"]

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה אופניים, איכות הסביבה, אירופה, בעולם, בריאות, חברה וסביבה, כלכלה, קיימות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מכאן לשם בארץ האופניים והמים, בעיר ללא מכוניות

  1. מאת שרה‏:

    מקסים. הלואי וגם אצלנו.