נדמה שאין מדד טוב יותר למצבה המקרטע של הדמוקרטיה שלנו מאשר איכותו של השיח הציבורי המתנהל בקרבנו. על פיו נוכל לדעת האם אכן אנו חיים במדינה דמוקרטית או שכל הסיפור הזה הוא "כאילו" אחד גדול.

די להראות שהשיח שבפינו הוא תפל, בלתי מושכל ובלתי ראוי, ויש בו יסודות עזים של הסתת הציבור והדחתו, כדי להוכיח שהדמוקרטיה שלנו חולה. היא בלוף לאומי אחד גדול, המתגמל את האליטה השלטת כיום במדינה והקבוצות השונות לאינטרסים מיוחדים ולחלוקה שהשתלטו עליה, ומדיח את הציבור הרחב ממעמד של ריבון למעמד של המון-עם מפוזר, בלתי מיוצג, ממודר ומרושש.

בהחלט, אינני סבור שמאחורי ההרים הנשפים מתכנסת לה איזו מועצת סתרים ומטכסת עצה כיצד לדפוק את כולנו ולהאדיר ולהעצים את המעטים בתוכנו. ברור שזה לא עובד כך, אך גם ברור שאלו תהליכים מובנים המתרחשים במרבית מדינות העולם המערבי, לצערנו.

אך, בהחלט מתקיימת בנו איזו טיפשות וכסילות דורית, המאפשרת למציאות רעה זו להתפתח. אנו זקוקים בעניין זה לשינוי תודעתי. אחרי הכול, אנשים מניעים עם רעיונות, ולשיח הציבורי בתוכנו שמור כאן תפקיד מכריע.

באופן כללי ניתן להתנסח ולומר, כי אנו מעדיפים את משאלות הלב על פני המצוי, האפשרי והרלוונטי. זה שיח המתאים לחברת ילדים ותנועת נוער ולא לחברה של בוגרים. ואנו נוטים להתעלם מעובדת החיים הבסיסית שלא הכול תלוי אך ורק בנו, ושאין לנו שליטה וריבונות על מרבית מרכיבי המציאות.

אנו מוכנים להתכתש עד חורמה איש עם רעהו על דברים שאין לנו שליטה עליהם. זה בולט במיוחד בכל האמור לפתרון הבעיה הפלשתינאית, וזה נכון גם לשאלות הכלכלה אשר אינן תלויות בנו. כן יש לנו שליטה על דרכי התנהלותן של אורחותינו הציבוריים ובנושאים החברתיים. בזאת עלינו להתמקד. כאן ביכולתנו לחולל מפנה גדול בחיינו. את הפרקטיקה הזו עלינו ללמוד. עלינו לקום בבוקר ולשאול את עצמנו כיצד אנו חיים כאן יחד טוב יותר וכיצד אנו נערכים לאיומים ולאתגרים החיצוניים.

זה בלבד מספיק כדי לומר כי השיח הציבורי שלנו, המובל על ידי 'נבחרינו' הפוליטיקאים, הוא בלתי ראוי ומסית ומדיח. שיח זה אחראי ליצירת מציאות חיים רעה המייצרת מגמות של פירוד בעם ומעודדת את התפתחותם של הלכי רוח והגיגים הזויים.

אנו ממעטים לתת את דעתנו לאורחותינו הציבוריות ולאיכותם של מערכותינו ומוסדותינו, ומעדיפים לפטפט עצמנו לדעת בשאלות השלום והביטחון וחברה והכלכלה. בולט הדבר במיוחד בכל האמור לפוליטיקה בישראל, שאיננה נתפסת כלל כמקצוע שיש ללומדו. הבורות והחידלון כאן הם כה גדולים עד שקשה לתפוס את הדבר. זוהי חולשה דורית שיש להתגבר עליה.

גם השיח החשוב הזה על השלום והביטחון וחברה וכלכלה, כשהוא נישא על גבי הפלטפורמה ההרוסה של חיינו הציבוריים יוצא נפגם ובלתי איכותי. במציאות זו הסטת הדיון הציבורי אל עבר שדה הערכים והאידאולוגיות הוא מפלטם של המפסידים. זו הדרך לרומם את עצמנו בגין הכישלונות הגדולים שלנו. שימו לב עד כמה אנו מתגאים בכך שיש לנו אידאולוגיה ואנו גדושים בערכים, ועד כמה אנו חסרים את שיקול הדעת הענייני והמקצועי בחיינו, ועד כמה אנו מתעלמים מן התוצאות הרעות המתקבלות ובורחים מאחריותנו להן.

ושימו גם לב עד כמה אנו מצליחים במעשיי ידינו ככל שאנו מרוחקים מידיהן הארוכות של המדינה והפוליטיקה, ואנו מתדרדרים ושוקעים בכל האמור לחיינו הציבוריים במדינה. את הדואליות הזאת יש לנפץ ולהכיל את יסודות ההצלחה הישראלית גם על חיינו הציבוריים במדינה. זה אפשרי וזה בידינו, והרבה יותר קל ופשוט משנדמה.

בספרי על הפוליטיקה הישראלית אני מתאר מציאות בה תחת המטרייה הגדולה והמפוארת הזו המכונה דמוקרטיה מתקיימים בתוכנו איים הולכים ומתרחבים של כאילו דמוקרטיה, והשיח הציבורי הוא רק חלק אחד מן הסיפור הגדול הזה של מדינת כאילו דמוקרטיה. הוא רק ברומטר ונקודת מבחן והתייחסות לדברים שהם הרבה יותר נרחבים ומקיפים.

השיח הציבורי-פוליטי בתוכנו הוא בעיקרו פיקציה אחת גדולה. שום דבר המצדיק מלחמה אידאולוגית חרופה בין מחנות שונים, תוך יצירת מערכת פוליטית מפוצלת ותשושה לעייפה, המקיימת משטר קואליציוני התאבדותי בדמוקרטיה הנשלטת על ידי מיעוטים.