מאחורי כל זה ניצבת חולשה דורית גדולה

זו קריאה למפנה גדול בחיינו הציבוריים במדינה, ליצירת הסכמות לאומיות נרחבות, ולשינויים תרבותיים נדרשים. אין לנו שליטה על מרבית מרכיבי המציאות אך יש לנו שליטה מלאה על מה שאנו עושים עם עצמנו פנימה. זו החזית שעלינו להתמקד בה יותר מכל.

Print Friendly

מגפה פשטה בישראל. נגיף קטלני תוקף את קצוות החברה הישראלית ומכלה בהם – השמאל הדוגמתי מן העבר האחד והימין הלאומני-פונדמנטליסטי מנגד. הסימפטום העיקרי של הנגיף הוא פגיעה חמורה בתפיסת המציאות, המלווה בהלוצינציות (הזיות) בדמותן של אידאולוגיות גן-עדן למיניהן, כמו הערכים האוניברסליים אצל חברינו מן השמאל הדוגמתי, וישראל סבא ואלוהיו מבית מדרשו של הימין הקיצוני.

הקצוות הן תמיד במוקד הבעיות, וכפי שעושים כאשר יש חשש להתפשטות השפעת, כשמחסנים את הילדים בקצה האחד ואת הזקנים במשנהו, כך יש לעשות גם כאן. אך אבוי לנו, גופם של קצוות החברה הישראלית איננו מגיב לחיסונים הניתנים.

המציאות נעה קדימה והקצוות נשארים מאחור, וככל שהפער ביניהם למציאות גדל הם לוחמתיים יותר ויותר. המפליא בכל הסיפור הזה הוא הדמיון הרב הקיים בין השנים. אף שבמונחי השורה התחתונה דעותיהם שונות לחלוטין, בדפוסי פעולתם ובדרכי התנהלותם הם היינו אך. זה גם זה מרוממים את עצמם בערכים ובאידאולוגיות במענה לצורכי נפש 'איחודיים'. וזה גם זה מבלי דעת שואפים לשליטה ולריבונות על המציאות. ועל הקרקע הזו צומחת ומשגשגת התפיסה שאנו כל יכולים והכול תלוי אך ורק בנו ובמעשיי ידינו. נרצה, יבוא השלום. ונרצה, ייעלמו הערבים דרך פלא מן הארץ ונשלוט בכול מרחביה.

אך, ההיסטוריה פתלתלה היא ומצחקקת. אף שהקצוות גורמים להפסדים עצומים, לעיתים, וזה נדיר, גם אם אנחנו מסתייגים עד מאוד מדרכיהן של קבוצות השוליים שבקרבנו, ההיסטוריה מצביעה על כך שהן צדקו. כך, ניתן כיום לומר שהימין הקיצוני צדק באשר לאי נכונותו של הסכם אוסלו, והשמאל טעה בגדול. כמובן שאין בכך כדי לומר שעלינו לאמץ את תפיסותיו הגאוליות של הימין. חס וחלילה, ומתוך שלא לשמה לשמה.

אני בהחלט סבור שעלינו לרסן את הקצוות שבתוכנו ולפעול להצטמקותם. זה לא ייעשה כל עוד הציבור הרחב חלש עד מאוד ואין לו מנהיגות ראויה שתעמוד בראשו. וכבר נאמר במאמריי, כי זמנים קשים הם תמיד מקור להתפתחותן של רעיונות גאוליים. זהו מצבנו הקיומי בעולם. עלינו לשאוף ליצירת הסכמות לאומיות נרחבות שתתבססנה על קריאה נכונה של המציאות שסביבנו.

האבות המייסדים של המדינה הקימו כאן חברה המתמודדת עם המציאות על דרך היצירה. בשפתו של פרופסור גיורא שוהם, שהרבה לעסוק בתורת האישיות, הם התאפיינו כ'טיפוסים שזיפיים'. עם היעלמותם של המייסדים הפכנו לחברה המתמודדת עם המציאות על דרך הגאולה. אנו נוטים יותר לקוטב של ה'טיפוס הטנטלי' השואף מבלי דעת לחזור אל הרחם. פועל עלינו בעוצמה רבה וקטור האיחוד.

מאחורי כל זה ניצבת חולשה דורית גדולה, שכלל לא פשוט להיחלץ ממנה. הפכנו מ'חברה פותרת הבעיות' ל'חברה מייצרת הבעיות'. נדרש כאן שינוי תרבותי. ואנו מסרבים אפילו להתקרב לגדולתם של הראשונים. איש בישראל איננו עוסק בכך. והחולשה הזאת מקרינה על מערכות חיינו הציבוריים, ובראשן המערכת הפוליטית והמערכת השלטונית.

אנחנו יותר טכניים בהתייחסותנו למציאות מאשר הגותיים. זה לא יספיק לנו כדי להבטיח את ביטחוננו ואת שגשוגה של המדינה לאורך דורות.

זו קריאה למפנה גדול בחיינו הציבוריים במדינה, ליצירת הסכמות לאומיות נרחבות, ולשינויים תרבותיים נדרשים. אין לנו שליטה על מרבית מרכיבי המציאות אך יש לנו שליטה מלאה על מה שאנו עושים עם עצמנו ובתוכנו פנימה. זו החזית שעלינו להתמקד בה יותר מכל.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.