הלכה ומוסר ? שחיטה כשרה הלכה למעשה

בכנס ראשון מסוגו, הרב שבתי רפפורט קורא תיגר על כשרות השחיטה בשיטת הסרט הנע. האם היהדות האורתודוקסית המחמירה מעלימה עין מההתעללות בבעלי חיים? האם ייתכן ששיתוף פעולה בין ארגוני זכויות של בעלי חיים ותעשיית הכשרות הכוחנית יוליד רפורמה מיטיבה לתיעוש המוגזם והמתעלל של מזון מן החי? ייתכן שיש פה פריצת דרך שתלויה בקברניטי הדור הדתיים והחרדים – אבל בהחלט גם בכל אחד מאיתנו

Print Friendly

שחיטה כשרה?

האם להלכה יש מה לומא על שחיטה בשיטת הסרט הנע?

כבר שנים ארוכות שדעתי לא נוחה מהעדר זיקה בין ההלכה הפסוקה לבין הפרקטיקה בכל הנוגע למזון מתועש מן החי. אם באורתודוקסיה מקובל לדבר על החשש מ 'מדרון חלקלק' בכל מיני תחומים שלבשו ופשטו צורה במהלך הדורות, הרי שבנושא זה, שטומן בחובו שינויים באוכלוסיית העולם, באופן הצריכה של מזון מן החי, בצער שנגרם לעופות ולבהמות, בהרכב המזון ובבריאות הציבור – מדובר לא על מדרון כי אם על צניחה חופשית ממצוק.

גילוי נאות : אינני צמחונית. ניסיתי תקופה ולא התמדתי. אינני כופרת בעמדה ההלכתית הבסיסית שמתירה שחיטה, ומעמידה את האדם במעלה גבוהה מן העוף ומן הבהמה. אמנם, ההיתר לאכול בשר תאווה הוא בדיעבד, ועד נח לא הותר כלל, ואפילו ההלכה שהתקבלה למעשה – להרבות בשר בשבת וחג  כי 'אין שמחה אלא בבשר ויין' רחוקה מלהיות מדויקת. מפשט הגמרא בזמן הזה שאין לנו שלמים -קרבנות – 'אין שמחה אלא ביין', כל עניין הבשר בשבת וחג עולה בדיעבד, מרגע שאנשים התחילו לאכול כל השבוע בשר, בא בעל ה"שולחן ערוך" וקבע שבשבת וחג יש "להרבות" באכילת בשר. כדי להבדיל אותו מימות החול.לא כדי להתיר את כמות הבשר שנשחטת כיום.

שלא לדבר על גמרא שנשתכחה מעמנו : "רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא י"א) כל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף (פסחים מ"ט ע"ב)  גם הרציונל של אכילת בשר כדי להעלות אותו למדרגת אדם (חסידות) הולך ומתרחק מעמנו, אבל העולם מתקשה לעמוד בפני התאווה הזו. מספיק להיזכר במנגל הגדול שהמיט עלינו את חטא העגל, תוך כדי אותות ומופתים. ואין ספק שרובנו חלשים. בסופו של יום, כשחזה העוף כבר הגיע למרכול – התחושה היא כי אי אכילתו לא מעלה ולא מורידה, לאמור : הנזק כבר התבצע. ואת זה אני אומרת כאישה (ילידת ארגנטינה, אמנם) נסו לדבר עם גברים שיוותרו על הסטייק. קשה..

עם זאת, כבר אי אפשר להתעלם מהרוחות שמנשבות מכל כיוון אפשרי בנוגע לתיעוש של מזון מן החי, ובעיקר מהתועלת המפוקפקת שלו על האדם. חשבתי לעצמי גם שאילו פוסקי הלכה היו מבטאים ביטוי הלכתי להלך הרוח הציבורי של ארגוני זכויות בעלי חיים, הרי שהיה נוצר כאן חיבור מופלא ומטשטש גבולות, שיתוף של אינטרסים  למחנות שאם הם נפגשים הרי זה בצמתים של עימות.

ניצנים חדשים בציבור הדתי

לפני שנה ויותר הופיע מאמר של בית המדרש הרעיוני של 'בית הלל', מאמר קצר עם הכותרת : "'כשרות מוסרית' צער בעלי חיים כשיקול בתחום המזון ". בכתיבת המאמר השתתפו לא פחות מחמישה עשר אישה ואיש, והוא כולל סקירה של הצער שנגרם לעופות ולבהמות בתעשיית המזון, והדרכה שמבקשת למעשה לשמור על איזון : "מחד, יש לאדם יתרון על הבהמה, ולכן מותר לו להשתמש בבהמות לצרכיו. עם זאת, יש לשמור על איזון בין התועלת המושגת מן השימוש בבעלי חיים ובין הסבל הנגרם להם, הם כותבים. ההנחיה לציבור היא לצרוך פחות מזון ותנובה מן החי (ביצים , חלב). במאמר אין  התמודדות הלכתית עם הסוגיה של עצם הכשרות של המזון הזה. "מאמר זה" הם כותבים " אינו קורא להפסקה מוחלטת של השימוש בבעלי החיים לצרכיו של האדם, אלא לרגישות ומעורבות לחיזוק הגבולות של שימוש זה. בדרך זו, גם ההתייחסות שלנו לבעלי חיים תהיה יותר ראויה, וגם האיזונים שלנו בין חמלה ורוח לבין צריכה והנאה, כיחידים וכחברה, יימצאו מחוזקים." צעד חשוב וקריאת כיוון להתנהלות ציבורית אחראית, אבל  לא  התמודדות עם השחיטה בשיטת הסרט הנע, עם קיום לולי סוללה, עם הטיפוח הגנטי הנורא שהעופות והבהמות עוברות, ובוודאי איננו קורא לפסק הלכה ברור ומנומק.

כנס ראשון מסוגו

לפני כחודש התקיים באוניברסיטת בר אילן כנס ראשון מסוגו, הכנס החמישים וארבעה של ”ניצוצות“ -במת הנשיא לדוקטורנטים לחידושי תורה ומדע, כאשר המארחים למעשה היו פרופסור דניאל שפרבר, נשיא המכון הגבוה לתורה ומי שעמד בראש החוג לתלמוד באוניברסיטה,  והרב שבתי א' הכהן רפפורט, שעומד בראש הכולל (מכון גבוה לתורה ) של בר אילן משנת 2008. כותרת הכנס : "צריכת בשר בעלי חיים מגידול תעשייתי – צער בעלי חיים ושיקולי כשרות בהלכה, בחוק ובחינוך", אכן, ניצוצות ראשונים בדרך לטיפול יסודי בבעיה. כאמור, מעולם לא טופל הנושא מנקודת מבט הלכתית. וכאן מתחיל החידוש.

בכנס הופיעה ד“ר דגנית בן דוב, ממונה על חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות ועל החקיקה להגנה על בעלי חיים – שהסבירה ברהיטות 'מה יש ומה חסר' בחוק. אגב החוק, כיום אין פיטום אווזים בישראל, מטעמי צער בעלי חיים, ואילו פוסקים (הרב יעקב אריאל שליט"א, לדוגמה) נוטים כיום שלא להעניק הכשר 'מהדרין' לאולמות ואירועים שמוגש בהם כבד אווז שהגיע מחו"ל, משיקולי חוסר איזון בין התועלת של כבד אווז לבריאות האדם (יותר נכון, הנזק) לבין הצער שנגרם לעוף. ההלכה שנפסקה באירופה באשר לכבד אווז – ראתה את האיזון באופן שונה, ואף הקלה במקום שיש חשש לאסור מטעמי כשרות (נקב בוושט בשל הפיטום, אשר יותר שכיח מסירחות !)  וכפי הנראה בצדק, משום ששומן האווז שימש לשמירה והגנה מפני הקור העז ששרר שם, והפסיקה לפיכך התאימה לאותו זמן.

מי שצפה בסרט המצוין שהיה מועמד לאוסקר השנה 'בבא ג'ון', זוכה פרס אופיר לשנת 2015, העוסק באב ובן במושב אותנטי משנות החמישים, אשר מנסה לכפות על בנו לרשת את גידול ההודים של המשפחה. בוודאי התרשם באופן בלתי אמצעי מהקושי המוסרי שבגידול הודים.


ניתן לראות כיצד נפשו של הבן הצעיר נוקעת מהוראת האב לקטום את מקור העופות (סצנה שמסתבר שצולמה ללא גרימת צער לעופות המצולמים) והשאלה שמהדהדת היא האם באמת יש מקום לצער, על איזו כמות ועל איזה סוג צער מדובר, האם הוא מועיל לאדם או שמא מזיק לו ?

עושה רושם שמתחת לאפה של הפסיקה ההלכתית שעומדת על כל שינוי, בכל הפרטים, מצליחה להשתלט על ציבורים גדולים, לעתים גורמת לכך שמאות אלפי נשים בכל העולם היהודי תיפרדנה מהפאות הנכריות מחשש רחוק שהשיער 'נגוע' בהיבט מסויים של 'עבודה זרה', נלחמים באינטרנט מלחמת חורמה, ואילו  מהדיון הזה מתחמק הציבור שומר המצוות, ובראשם פוסקי ההלכה הרבה, הרבה מדי שנים.

הדברים מובנים, התעשייה גדולה וחזקה, ואפילו ארגון הבריאות האמריקאי (FDA) מכופף את התעדוף בפירמידת המזון שהוא מציע לציבור בעולם לפי אינטרסים כלכליים. אחד הטיעונים שמועלים בעד השחיטה המאסיבית והגידול של עופות ובהמות בתנאים מתעללים הוא כי ההלכה "חסה על ממונם של ישראל"… לפי הפירוט שנראה להלן נצטרך לשאול לאיזה ממון מתכוונים כאן. לזה של המגדלים? או שמא לזה המשומן של מערך הכשרות הכוחני.

צער בעלי חיים – מצווה מן התורה

עדויות והסברים אודות הצער שנגרם לבעלי החיים ולעופות הובאו בכנס על ידי רונן בר מארגון אנונימוס. בהיותו עיתונאי רהוט,  הוא הציג את נקודת מבטם של העופות והבהמות, סרטונים שאת חלקם הוא צילם בעודו מועסק במשחטות ובלולים, מצולמים במצלמה נסתרת שכן הקונצנזוס של התעשייה הזו מעוניין להסתיר את שמתרחש שם, ולא בכדי. לעובדה הזו, יש גם השלכות הלכתיות על כשרות השחיטה, כפי שנראה להלן.

רונן בר לא ביקש מאף אחד מבאי הכנס להיות צמחוני. הוא רק תיאר את שחלקנו יודעים היטב: את הדרך שעובר אפרוח מרגע שבקע מן הביצה ואת מסע הייסורים שלהם עד השחיטה, אם בכלל. לבסוף, הוא רק שאל כל אחד מהנוכחים האם מה שראינו שם מייצג אותה או אותו, כיהודי/ה, כאדם, כאיש הלכה. השאלה המינורית הזו חזקה ועדיין מהדהדת בראשי. כשתקראו את הנתונים והתיאורים הבאים יהיה טוב שהשאלה הזו תלווה גם אתכם:

כמויות וסלקציה

ראשית, כמות בעלי החיים והעופות שנשחטים עבור 8 מיליון איש (אוכלוסיית המדינה) היא למעשה 40 מיליון (!!) זה לא הכול. העופות חיים בממוצע 7 שבועות, כך שכל שבעה שבועות אנחנו הורגים למאכל כמות של מיליונים ובוקעים עוד מיליונים. זה מסתכם בכ 300  מיליון לשנה מדי יום מושמדים בישראל כ-15 אלף אפרוחים זכרים במדגרות תעשיית הביציםטוחנים אותם חיים או משליכים אותם למכלים ושקיות, שם הם נמעכים למוות, נחנקים, או גוועים בייסורים מרעב. הסיבה: כזכרים הם לא יטילו ביצים, וכמשתייכים לגזע ה"מטילות" לא משתלם כלכלית לגדלם לבשר (כי אינם מעוותים גנטית לגדילה מהירה( את המטילות שכבר לא מניבות ביצים חונקים למוות. אחרי שנתיים שכל יום ויום הן הטילו, בתנאים לא תנאים כפי שיפורט להלן. השפה המכובסת של הלולנים היא "שיווק", שאל לולן, אמר אחד הדוברים והוא יאמר שבעוד שלושה שבועות הוא "משווק" את הלול. משמיד, זאת אומרת… רק כדי לסבר את האוזן –כמות בעלי החיים (ללא חסרי חוליות ודגים) שהאו"ם מפרסם שנכחד בתעשיית המזון הוא מספר בלתי נתפס. 63,309,649,624  גם אם האורתודוקסיה סוברת כי אנו מצויים בסוף האלף השישי ו'שית אלפי שנה העולם קיים וחד חרוב' (זוהר- ששת אלפים שנה העולם קיים ואחד נחרב), ושלמעשה אנחנו עומדים בפני היעדר שיתרחש בעוד 224 שנה לערך, ולפיכך אין לנו לדאוג יותר מדי לאלפי השנים הבאות עלינו, קשה להתעלם מן הנתונים הללו ומההשפעה המצטברת שלהם על איכות החיים שנותרו לנו כאן על פני כדור הארץ.

התעללות

האפרוחים שנולדים ואינם נחוצים מושמדים, כאמור (בחניקה, טחינה ועוד), מי ששרדו – קוטמים להם את המקור. גם להודים קוטמים את המקור. זאת כדי לאפשר לתעשייה לצופף את העופות בלולים. המקור הוא הנשק של האפרוח, אך גם איבר החישה המרכזי שלו. קטימת המקור מצמצמת את האפשרות של האפרוח לחוש כל ימי חייו, היא מכאיבה, הכוויה לעיתים מזומנות פוגעת גם בפנים הפה שלו, וכך הוא נאלץ לחיות. גם להודים קוטמים את המקור. לעגלים קוטמים את הקרניים באמצעות משחה קאוסטית, כזו שפעמים רבות מחוררת את הראש של העגל. צריבת המספרים על ראשי הבקר והצאן נעשית בכוויה קרה. תחילה קושרים את הבהמה, שכן היא מתנגדת להליך, וזה בהחלט מכאיב לה.

שטח המחיה של פטם במשך כל ימי חייו מסתכם בדף A4 . המצב של עגלים וגדיים איננו טוב יותר, אם כן, מדובר תחילה בקטילה של החלשים, או הלא נחוצים, והטלת מום בעופות ובבהמות. לא פחות. מדי שנה, כ 18 מיליון (!!) עופות ובהמות מתים בלא שהגיעו לשחיטה, בשל  פגמים שנוצרו עקב תנאי הגידול.

שינוי ו "טיפוח" הגנטיקה

מעבר לסלקציה האכזרית שלפיה מחצית מן האפרוחים מומתים בדרך לא דרך (חוקית, אגב), ולאחר שהוטלו מומים כפי שפורט לעיל (מקור, קרניים ומספרים) התעשייה מעוניינת 'להשביח' ולהגדיל את ההכנסות שלה, ועל כן היא למעשה משנה את הגנטיקה של המזון מן החי. כיצד? פשוט. כולנו יודעים שחזה עוף 'שווה יותר'. לכן, לוקחים עוף עם חזה גדול ומזווגים אותו לאורך כמה וכמה 'דורות' עם עוף נוסף בעל/ת חזה גדול. הפועל היוצא הוא עופות שעצמות הרגליים שלהן קורסות מעומס החזה, ונגרמת להן אי ספיקת לב ואוסטאופורוזיס. כך גם המטילות, גורמים להן להטיל ביצה כמעט בכל יום, כאשר בקצב רגיל מטילה אמורה לתת לנו כ 40 ביצים בשנה, ואילו בלולים כיום  מדובר בכ 300 ביצים  בממוצע בשנה, עובדה שגורמת לכך שרוב הסידן מגופה יכוון לקליפת הביצה, ושוב- עצמותיה הופכות פריכות ושבירות. גם הפרות לא יוצאות 'מופסדות', פרה מניבה באופן טבעי כ 8 ליטרים ליום, ברירה מלאכותית וטיפוח גנטי יגרמו לה להניב 40 ליטרים חלב ביום, כמות אסטרונומית שפוגעת בגופה פגיעה אנושה. עצמות חלשות, דלקות עטינים, הן ברמת המתיחה של העטינים, והן, שוב, משום שהסידן שבגופה מופנה לחלב ולא לחיזוק המתבקש של עצמותיה. הפרות פשוט קורסות ולא יכולות להתרומם.

מה מידת התועלת מאכילת מזון ותנובה מן החי

אוכל צמחוני? האם חסר בו משהו?

אחת הדוברות בכנס הייתה אורית אופיר, דיאטנית ונטורופתית מחי לצומח – אשר נושא שיחתה היה : "היתרונות הבריאותיים והימנעות מחסרים". למעשה, אכילה שלמה מן הצומח אפשרית ואף מומלצת בריאותית, זולה בהרבה מהמזון החי המתועש, פוגעת פחות בבריאות הציבור ובאיזון הגזים בכדור הארץ, ומהטבלאות המקצועיות שהציגה עולה כי החסר היחיד כתוצאה ממעבר לצמחונות הוא בויטמין B12. מודעות לנושא מביאה אותנו לאכילה מאוזנת ובריאה יותר, זולה וזמינה, בוודאי יכולה למלא את כל החסר במזון בעולם, ויכולה אף לקדם מאוד את תוחלת החיים בבריאות טובה. מדובר גם על הימנעות מביצים וחלב, שאף הם נודעים כיום כמי שפוגעים בבריאותנו. יש להדגיש שהשינוי מתרחש לנגד עינינו ותחליפי המזון מן החי באמת בלתי מוגבלים וטעימים להפליא. אין כאן מקום להאריך אבל גם זהו שיקול הלכתי, בסופו של יום, כאשר אנו באים למוד את האיזון שבין הצער שאנו גורמים לעוף ולבהמה לעומת התועלת המפוקפקת שלהן לאדם. כל זה בלי להזכיר את נושא הקיימות, ועובדות כמו ש 75% מהגידולים החקלאיים בעולם מופנים למעשה למאכל בהמות ועופות.

מהי מידת האחריות של הפוסק על המצב ?

גם אם נסכים שההתעללות עצמה איננה ראויה והלכתית, השאלה שרוב הדוברים בכנס התייחסו אליה היא מה מידת האחריות של פוסק, או של מי ששוחט את הבהמה והעוף, ויותר מזה – האם הוא יכול לקנוס מאן דהוא או לפסול את השחיטה עצמה. האם, ולשם כך התכנסנו, ניתן למצוא איזשהו איסור הלכתי על עצם השחיטה, על כשרות העוף שבו התעללו, מהי מידת האחריות של הפוסקים שעוסקים בכך. האם וכיצד ניתן לפוסקים להתערב בנושא. לאחר מכן נהיה חייבים להתייחס גם לשאלה עד כמה הם מעוניינים להתערב בכך. כאמור, הגישות ההלכתיות שהועלו לא חידשו הרבה, ולמעשה הגנו על השוחט, על המשגיח ואפילו על בעלי הלולים. לא נשמעה דעה הלכתית שמייצרת זיקה ואחריות ברורה בין ההלכה לבין הצער שנגרם לעוף ולבהמה.

ככל שהתקדם הכנס, כך גבר התסכול של מי שבאו לשמוע חידוש. הרי איננו צריכים לבוא לכנס הלכתי כדי לשמוע את מה שיש לרונן בר מאנונימוס לומר. גם דיני קנסות שמושווים לכלאי זרעים ובהמה (לא חל עליהם 'איסור מתמשך' בנוסח של נישואי כהן וגרושה ועל כן לא ניתן לקנוס את האיסור גם אם הוא נעשה) לא היוו משב רוח מרענן, זאת עד מה שאני מכנה ה TRIFLE . 'טרייפל' פירושו באנגלית 'זוטא', והוא כינוי שהבריטים, בחוש ההומור הדק והמשובח שלהם ,העניקו לקינוח עצום מימדים.

TRIFLE (זוטא בלע"ז) כינוי לקינוח עצום ממדים

TRIFLE (זוטא בלע"ז) כינוי לקינוח עצום ממדים

ובכן, הרב שבתי א' הכהן רפפורט, ממארגני הכנס, הביא את הקינוח המדהים, שאדוותו, כולי תקווה, תאתגר את הפסיקה ההלכתית בנושא מעתה.

כותרת המסה הקצרה שהעביר הייתה : "חיי עולם נטע בתוכנו- איזה עולם" ? כאמור, הכותרת לא הסגירה את שהתחולל כאשר הדברים הבאים הובאו בפנינו.

הקרקע נשמטת מהכלל ההלכתי "רובא דליתיה קמן"

 

הרב שבתי הכהן רפפורט

כבר בתחילת דבריו הדגיש הרב שבתי את מה שכל כך מתבקש : "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", הוא אמר. אי אפשר להפריד בין המוסר והמעשה ההלכתי. כלומר, הוא כופר, ומוכיח כי הדרך לקביעת פסקי הלכה עוברת בחיי העולם. ההלכה למעשה אמורה לשרת את המוסר, ולא מדובר על פסיקה הלכתית מנותקת מן המוסר.

קשה להביא את הדברים במלואם, ואני מקווה שאוכל להיות שליחה נאמנה להביא אותם כאן בפני הציבור. הבסיס לטענה שלו היה מהודק היטב, ועבר דרך צער בעלי חיים שדוחה שבת "אין רוכבין על גבי בהמה…עלה באילן בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד, ובבהמה אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים, וכן פורקים המשואי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים". …הייתה טעונה עששיות של זכוכית מתיר השקים והן נופלין שאף על פי שישברו אין בכך הפס גדול שהרי הכל להתכה עומד ולהפסד מועט לא חששו, ….היו השקים גדולי ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהם פורק בנחת, ומכל מקום לא יניחן ם על גבי בהמה משום צעב"ח." (משנה תורה לרמב"ם הלכות שבת כא, ט-י).כלומר, צער בעלי חיים איננו רק הדרכה של התורה, אלא שההשלכות שלה קובעות כי מותר לחלל את השבת כדי שבהמה לא תסבול, אפילו רגעים ספורים. זוהי בהחלט תפיסה מוסרית והלכתית. של הרמב"ם, לא של ארגון אנונימוס…

הובאו גם דוגמאות נוספות של פסיקה הלכתית שמתירה לצער בעלי חיים במידה כזו או אחרת. ר' משה פיינשטיין, גדול הפוסקים בארצות הברית בדורות האחרונים, ומי שפסקיו ידועים ביצירתיות וביוזמה להתעדכן בכל מה שמתחדש בעולם ההלכה, קבע שעגלי חלב אסורים למאכל משום שצורת הגידול שלהם גרמה להם מן הסתם להיות 'טרפה', כלומר – אבריהם כבר הושחתו מן הסתם בגלל שהם גדלים בכלובים שלא מאפשרים להם אפילו לחלץ עצמות. הרב שבתי רפפורט נשוי לנכדתו של ר' משה פיינשטיין, ותלמיד חכם עצום בזכות עצמו. הוא שימש את הרב פיינשטיין ונחשב לאחד הבקיאים ביותר בעולם בכתביו ופסקיו.

כל ההיתר לשחוט בהמות בשיטת הסרט הנע מבוסס על כלל הלכתי שאומר בערך כך : לפי ההלכה יש לבדוק כל עוף ועוף, את כל אבריו, כדי לראות אם אין בו 'טריפה'. טריפה היא מצב מפתיע. חריג. כדי לבדוק כל עוף ועוף אנחנו צריכים הרבה זמן, יש לו 48 איברים וכל בדיקה אורכת זמן. כך אי אפשר לשחוט בשיטת הסרט הנע. על מה מסתמכים אם כן ? על הכלל 'רובא דיליתיה קמן', אמנם, אומר הכלל הזה, רוב הבהמות והעופות הללו אינן מצויות לפנינו, אבל אנו מניחים שהן שלמות, לא טריפות. מדוע ? כי כך 'דרך העולם',. הכלל הזה מובא לראשונה במסכת חולין – הגמרא שם אומרת שניתן להניח שילדה תהפוך לאם פורייה. ושואלת מיד: איך נדע ? כעת היא ילדה קטנה, כיצד אפשר להניח שהיא תהיה אכן אם? והגמרא עונה מיד: "רובא דליתיה קמן" למרות שרובן לא לפנינו, אנחנו יודעים שלא כל העולם איילוניות (חסרות אברי רבייה) לפיכך ניתן להניח שהיא אכן תלד, הילדה הזו.

אותו כלל תופס גם כאן, בעניין השחיטה. אנו מניחים שרוב העופות והבהמות אכן בריאות ואבריהן שלמים, שלא בא זאב לטרוף אותן . לכן, אפשר לשחוט אחת אחרי השנייה וכולן תהיינה כשרות.

אבל, צער בעלי חיים הוא ע ו ל ם  ל א   ת ק י ן  . התפיסה ההלכתית נשענת על עולם תקין והוגן, אם הבהמה גדלה איתי בבית, גדלה ובריאה ומשרתת אותי או מסתובבת בחצר, אני יכול להניח שהיא גם בריאה. פה, כשאנו רואים סרטונים מחרידים כאלה, כאשר אנו מגדלים עופות ובהמות בתנאים שמעוותים את עצמותיהם, אי אפשר להניח עוד כי גם אם לא בדקנו כל עוף ועוף וכל בהמה ובהמה אזי כולן כשרות. הכלל ההלכתי נשמט ואין עוד כשרות !!  לכך מכוון הפסוק "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו". אנחנו רואים , הטעים ר' שבתי, שכל העולם נבהל מצורת הגידול הזו, זו איננה 'דרך העולם', צריך להיכנס עם מצלמה נסתרת ולצלם, ואפילו למגדלים בינם לבין עצמם יש מילים מכובסות כדי לתאר את ההשמדה ההמונית …ולפיכך, אם הדרך  לא הוגנת ולא מוסרית כי אז  מדובר כפי הנראה, בהכרח, בטריפות.

הסבר מנומק מפיו של ר' שבתי רפפורט

 "ההנחה שעופות (ומכוח זה הביצים) הם כשרים מן הסתם, ללא בדיקה, בנויה על ההנחה שרוב העופות אינם טרפה. במסכת חולין יא, ב – יב, ב  מבואר שזהו רוב שאינו בפנינו (בארמית: רובא דליתיה קמן), כיוון שאיננו יכולים להצביע על בדיקה ניסיונית ברורה שתוכיח את ההנחה הזאת, שהרי ככל הידוע לא נבדק אפילו עוף אחד, על כל חלקיו, מכל שמונה עשרה הטרפות האפשריות.

השאלה היא: אם כן על מה מבוססת ההנחה הזאת?בספר תפארת יעקב (רבי יעקב גזונטהייט רבה של וורשא) למסכת חולין הוא אומר שהנחה זו היא אומדנה (סברה ללא ניסוי).

שוב נשאלת השאלה: על מה מבוססת הסברה הזאת?נראה שסברה זו מבוססת על ההנחה שבורא העולם "את הכול עשה יפה בעתו", ובעלי החיים מתאימים אל טבע העולם, ולכן הטרפה היא מציאות חריגה. באופן פורמאלי יותר ניתן לטעון כי המושג "טרפה"  מציין אירוע (בעל חיים טורף שתקף בעל חיים אחר). ההלכה  (שבשר העוף הנתקף אסור) נובעת מן האירוע. אם לא הוכח שהאירוע אמנם קרה אנו אומרים שהעוף בריא. למרות שעל פי ההלכה טרפה נגרמת גם מחמת מחלה פנימית, מכל מקום הלכתית היא נידונת כאירוע, והנחת היסוד היא שבעולמו של הקב"ה העופות (ובעלי החיים האחרים) הם בריאים, ומתאימים לחיים בסביבת הגידול שלהם, עד שיוודע אחרת.

כל זה אמור בסביבת גידול טבעית, או בסביבת גידול אנושית הדואגת לבריאותם ולרווחתם של בעלי החיים, ככל האפשר. להיבט האנושי יש שתי סיבות: א. אדם אינו רוצה להשחית את ממונו, ולכן הוא מעוניין שבעל החיים שברשותו יהיה בריא. ב. התורה אסרה צער בעלי חיים, ואנו מניחים שאנשים מקיימים את מצוות התורה.

לכן, כאשר בסיס ההנחה אינו מתקיים, אי אפשר להסיק את המסקנה שרוב העופות אינם טרפות. בסיס ההנחה אינו מתקיים כאשר מטרת המגדל אינה בריאותו של העוף, אלא תנובת הביצים השופעת. ההיגיון הכלכלי של המגדל אינו שעוף בריא הוא נכס, אלא שעוף מניב הרבה ואוכל מעט הוא נכס.

איך ממשיכים מכאן ?  

בתוך עמנו אנו יושבים. את דבריו של הרב שבתי אי אפשר להפריך בקלות. כאמור, משקלו ההלכתי גבוה מאוד, ואין ספק שפוסקים יראי שמיים שיוצבו לנוכח דבריו לא יישארו אדישים. האחריות כאן היא בראש ובראשונה למערך ההכשרים המהודרים יותר ופחות, לכל גדולי הדור שמטיפים בכל נושא ונושא שקשור להתנהלות היומיומית של כל שומרי המצוות בישראל להפסיק להפריד בין ההלכה והמוסר.

אבל גם הציבור הרחב מוזמן להרים את קולו, ולהמעיט לצרוך מזון מתועש מן החי.

Print Friendly

על אודות טובה אבן חן

טוענת רבנית מן המחזור הראשון, מגשרת, עורכת וכותבת, כאן במגפון. גם סבתא, לעתים מזומנות
פוסט זה פורסם בקטגוריה איכות הסביבה, בעלי חיים, דת ומסורת, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הלכה ומוסר ? שחיטה כשרה הלכה למעשה

  1. מאת דותן‏:

    טובה,

    תודה רבה לך על הפירוט, הסרטונים והקישורים.

    מבלי להחוות דיעה על צמחונות וטבעונות, נראה לי שהתקווה לקבל גושפנקא של הפוסקים שרוב הקהל נמצא מאחוריהם היא נאיבית, וגם זה בלשון המעטה.

    חשוב לציין שמעבר לנושא הכלכלי (וכשמדובר בנושאים כלכליים כבדי משקל אז רוב הפוסקים המרכזיים ידירו את רגליהם משם), מדובר בשינוי תפיסה מהותי בדרך שבה הקהל חושב ומנהל את חייו, וגם זה לא נושא שפוסק מרכזי ירצה לגעת בו. יש לו דברים שהוא רואה כחשובים יותר.

    וכשאני אומר "פוסק מרכזי", אין הכוונה למישהו בעל הסמכה גבוהה יותר או השתייכות משפחתית כזו או אחרת. הכוונה היא לפוסק אשר מוביל אחריו קהל גדול של אנשים ופוסקים אחרים, ושפסיקה שלו יכולה לשנות נושאים מהותיים בעולם היהדות.

    בכל אופן, שיהיה חג פסח שמח!
    דותן