ובכן, נראה לי שכמעט כל אישה שמסתובבת בינינו נאלצה להתמודד עם גילויים כאלה ואחרים של הטרדה מינית. יש כאלה שהעדיפו למזער את העניין, אחרות ניסו לראות זאת כמחמאה, יש גם כאלה (כמוני) שקמו ואמרו בשום אופן לא (ולעתים שילמו על כך כל מיני סוגים של מחירים, בקידום בעבודה, למשל, או אפילו פיטורין). חלק מהנשים לא ידעו איך להגיד לא. הרגישו שהן נדחקות אל הקיר, לא תמיד הבינו לגמרי את הסיטואציה, ולעתים היו במצב בו פשוט לא יכלו להתנגד. החשש מאבדן קריירה, למשל, או פשוט חוסר יכולת להתמודד פיזית עם המטריד.

חן ליברמן, כתבת ערוץ 10, החלה בסדרת כתבות בנושא. נשים שמחזיקות כבר הרבה זמן בבטן, לא העזו להתלונן, ועכשיו, אולי בזכות האווירה שנוצרה, אולי בגלל שהן מרגישות שחלק מתהליך הריפוי שלהן הוא לשחרר את ההטרדה שעברו למרחב הציבורי, הן מספרות.

סטודנטית למשחק שהוטרדה על ידי המורה שלה מספרת על סטריפטיז שנאלצה לעשות מול המורה שאונן מולה, באיצטלה של 'יצירת אינטימיות ומתח מיני' בין דמויות.

המתקוממים על חשיפות מעין אלה יאמרו גם שחלק מהטענות מצוץ מהאצבע. כפי שזכור לנו היטב, היו טענות כאלה גם בתהליך הרשעתו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב.

רבים מעדיפים לחשוב שרוב הנשים ממציאות. לא יכול להיות, הרי אנחנו חיים בחברה שיוויונית ומתוקנת כל כך. עלי להעיר כאן, כי כל חשד צריך לחקור לעומק, ואכן לעתים רחוקות יש נשים שמעלילות על גברים בגלל סיבות של פגיעה כלשהי, באגו או בקידום, למשל, אך לגבי נשים שעברו הטרדה כזאת, חיוני שיתלוננו ויגיבו בחומרה, ובאופן מיידי ככל האפשר.

חשיפת המטרידים תוריד את ממדי התופעה. החשיפה הציבורית הופכת אותה ללא לגיטימית, לא רק מבחינת החוק, אלא גם מבחינה חברתית.

אנחנו יודעים שבחברה הישראלית הטרדות מיניות היו נורמה במוסדות היררכיים, כגון הצבא. ברגע שיצחק מרדכי הוקע על ידי המדינה, זה היה אות וסמל לכך שהתופעה אסורה, וממדיה מן הסתם פחתו. ברגע שמשה קצב הוענש, גם זה ענישתו תרמה לתפישת ההטרדה המינית כמעשה אסור. ככל שנשים ירבו להתלונן, גם על הטרדות "קטנות" יותר, כך יתרמו להקטנת התופעה.