Skip to content

לומדת לצחוק. גם בכאילו, אבל באמת.

יום בהיר אחד שמתי לב שכולם סביבי הפכו רציניים, יתרה מכך, שמתי לב שאני הפכתי רצינית – שמזמן לא צחקתי בלי סיבה, שהחיוכים שלי הולכים ומתמעטים, מתחלפים בקיטורים ומחשבות הישרדות כלכלית, ודאגה של מה יהיה בעוד תחומים. מאז ששמתי ללב לכך לא יכולתי לשכוח את זו התובנה, נזכרתי בימים עצובים יותר; תקופה בה אמי הייתה […]

יום בהיר אחד שמתי לב שכולם סביבי הפכו רציניים, יתרה מכך, שמתי לב שאני הפכתי רצינית –
שמזמן לא צחקתי בלי סיבה, שהחיוכים שלי הולכים ומתמעטים, מתחלפים בקיטורים ומחשבות הישרדות כלכלית, ודאגה של מה יהיה בעוד תחומים. מאז ששמתי ללב לכך לא יכולתי לשכוח את זו התובנה, נזכרתי בימים עצובים יותר; תקופה בה אמי הייתה חולה ואני ניסיתי להיות ליצנית בעל כורחי, ליצנית כושלת, קורסת תחת נסיבות מחלתה. את האחות במחלה האונקולוגית אומרת בצחוק רציני ביותר שלא כדאי להיות פרפקציוניסט ורציני מידי, שזה מסרטן. ואת מחשבותיי ממשיכות אותה, וגורסות שזו המחלה האמיתית, אם כל המחלות, משם כל מחלה מתפתחת ומתחילה.
תוך כדי התזכורת הזו, שוטטתי בפייסבוק מחפשת שום דבר מלמד הסחת דעת, במקום הסחת דעת נתקלתי באירוע שקלע בול למחשבותיי, וסגר לי את הפינה: "קורס הכשרת מנחי יוגה צחוק".

"קורס הכשרת מנחי יוגה צחוק", ועוד ליד הבית, בצפון. נתקפתי תחושת שלמות, קיבלתי תשובה, ומיד כתבתי הודעה לשיפרה ארווס המנחה. בשיחה איתה נזכרתי שרציתי להיות ליצנית רפואית, נזכרתי בסדנת יוגה צחוק מוצלחת מאוד שארגנתי למסיבת רווקות מאוד רב גונית מבחינת המשתתפות, שארגנתי לחברה שהתחתנה, סדנה שצלחה מאוד, ניזכרתי במנחת יוגה צחוק אמיצה שערכה סדנאות צחוק מידי פעם במחלקה האונקולוגית המדכאת, וידעתי שזאת הקריאה שלי, זה הזמן, אני לא מתכוונת לוותר על זה.

אם אומר שבמהלך שלושת ימי הלימודים רק צחקתי, אני אשקר. נכון שצחקתי הרבה, אבל גם בכיתי. אולי כדי לאזן, ובוודאות בזכות פתיחת הלב בעזרת הצחוק. שלושה ימים של צחוק בהן הצחקנו את עצמנו סתם, בלי שום סיבה, בלי בדיחה, בלי אף מאורע משמח, אלא מתוך בחירה – בחירה לצחוק כדי לשמוח, לצחוק כי צחוק בריא ומרפא. וזה מוכח מדעית, את כל זאת ועוד למדתי בקורס הקצר והמשמעותי הזה.

אני לא יודעת אם למדתי יותר מהבכי או מהצחוק, ואולי אין הבדל, אין אחד בלי השני, שניהם ביטוי לרגש, שניהם משחררים את הנשמה והלב, בזכות שניהן מגיע החיוך והלב מתרחב.
התרגשתי מעצם הפעולה, מההצלחה לצחוק בלי סיבה, לצחוק סתם עד שהצחוק הופך לאמיתי. להרגיש על בשרי וחיוכי, איך הצחוק המזויף גם הוא משמח אותי. בדיוק כפי שלימדה אותי שיפרה, את שלימד ד"ר קטריה בהודו, שהמח לא מבדיל בין צחוק מזויף לאמיתי מבחינת התגובה שלו, שבשני המקרים חיובית ומשמחת.


במהלך הקורס, קבוצת הנשים הצוחקות שלמדו איתי, אני ושיפרה המנחה, הגענו לבית אבות בטבריה. הצוות היה לבבי, וקשישים ישבו במעגל, כמו בגן, אלא שלא כמו בגן, הם היו תשושים, חולים ובעיקר – לא שמחים. אנחנו באנו במטרה לשמח אותם, וגם הצלחנו, בגדול! כל כך התרגשתי ששוב פעם בכיתי.
בסוף הקורס קיבלתי תעודה מרגשת, ובה תצלום ש/ל הזוג ההודי החביב; ד"ר קטריה (שהוא רופא, אבל מבחינתי הוא רופא לצחוק, שזה חשוב לא פחות מלהיות רופא קונבציונאלי), ואישתו שמלמדת יוגה, ולימדה אותו ובעקיפין אותנו, איך להכניס את הצחוק לתאים בגוף בעזרת נשימה. אפילו החיוכים שלהם בצילום הצחיקו אותי באותו הרגע, אבל יום למחרת כבר שוב בכיתי.. אבל הפעם עם ידיעה אחרת, חדשה. ידיעה שאני יכולה להפסיק לבכות ולהתחיל לצחוק, לעבוד על המוח שלי בעיניים, לשחק אותה. הידיעה הזאת הרגיעה אותי, ובכל זאת בחרתי לתת לבכי להיות, לנקות, לעצב לקבל ביטוי, אבל הפעם הייתה הידיעה הפנימית שיש לי כלי חזק, יש לי את הצחוק, בעזרתו אני יכולה להפסיק מתי שארצה, מתי שאמצה, מתי שאחליט שמספיק ניקיתי את הבפנים, מתי שאחליט לחזור לצחוק.

אני לא יודעת עדין להגיד אם אנחה סדנאות צחוק, אני בהחלט מקווה לפתוח מועדון צחוק, שיצטרף לאחד מתוך 7,000 מועדוני צחוק ב 700 מדינות הקיימים כיום. אבל בראש ובראשונה למדתי לצחוק שוב ובלי סיבה, למדתי לרפא את עצמי, להוסיף לי חיוניות, חיוכים, שמחה ואור לחיים, וזה הכי חשוב. אני מודה על החוויה הכל כך נדירה שחוויתי בממלכת הצחוק שיצרה לנו שיפרה, והיוו עבורי המשתתפות, ומקווה לפגוש אותן שוב, לצחוק איתן שוב, על עצמנו, על החיים, ובעיקר על כל מה שעצוב ולא מצחיק. תודה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן