לקרוא (ולא) לנוח: על "גלות ומלכות" של אלבר קאמי

הסיפורים בספר "גלות ומלכות" של אלבר קאמי מצווים על הקורא לקרוא ולזנוח, לקרוא ולנוח, כמובן לנוח מהקריאה אך לא לנוח ממחשבות על הסיפור שאינו מרפה. שלא כמו סיפורים אחרים שאינם מתמסרים בקלות לקורא – שאלות אלו אינן מרתיעות את הקורא אלא להפך: הן מהוות הזמנה לפרשנות

Print Friendly

אסופה של סיפורים קצרים, כמו התרגום החדש ל"גלות ומלכות" של אלבר קאמי, מעלה אצלי דילמה נצחית: האם לקרוא את הספר לסירוגין, לקרוא סיפור אחד, אולי שניים, ולזנוח את הספר לתקופה – או שמא לבלוע את הספר בלגימה אחת.

מחד, סיפורים קצרים הם מאוד מרוכזים ואינטנסיביים, הם דורשים עיבוד, פרשנות, אפילו מנוחה מהתביעה שלהם מהקורא לחשוב; מאידך, כאשר מדובר בסיפורים מצוינים כמו אלו של קאמי, קשה מאוד שלא להתפתות ובתום סיפור אחד ישר לצלול לסיפור השני.

בכל הנוגע ל"גלות ומלכות", הסיפור מצווה עלינו במפורש: לקרוא ולזנוח, לקרוא ולנוח, כמובן לנוח מהקריאה אך לא לנוח ממחשבות על הסיפור שאינו מרפה. בנוסף על תחושת הריכוזיות שהיא מנת חלקם של כל הסיפורים הקצרים, לסיפורים של קאמי מצטרפת הדרישה של הסיפור להתעמק בו. כל סיפור של קאמי, ואין זה עניין של מה בכך, מעלה שאלות קלאסיות של פרשנות – למשל מדוע סיפור שעוסק בסוחר בדים ואשתו נקרא בשם "האשה הנואפת", או מדוע סיפור על אמן פריזאי נקרא "ז'ונאס, או האמן בעבודתו", על-שם יונה הנביא – למרות שבמבט ראשון אין לכאורה קשר לא לניאוף ולא ליונה; בשני הסיפורים הללו הסִימוּלָאקְרָה – קרי שהמסמן, שם הסיפור, מפר את תפקידו להצביע על המסומן, על הסיפור – תובעים מהקורא לחשוב.

אצל קאמי, כמי שיצירתו עוסקת בשאלה הפילוסופית של האבסורד, הדרישה של הסיפורים להתעמק בהם הופכת את מעשה הפרשנות לסיזיפי: למשל, מדוע המורה בסיפור "האורח" אינו מסגיר את האסיר? או מדוע המהנדס מחליט לשאת את האבן בסיפור "האבן הצומחת"? האם ניתן להצדיק מעשים אלו מבחינה מוסרית? בשני המקרים מדובר במעשה אבסורדי, ללא כל סיבה נראית לעין, מה שמכריח את הקורא לתור אחר משמעות. אלא שבסיפורים של קאמי – שלא כמו סיפורים אחרים שאינם מתמסרים בקלות לקורא – שאלות אלו אינן מרתיעות את הקורא אלא להפך: הן מהוות הזמנה, הזמנה למחשבה, הזמנה לפרשנות.

*

בספר "תשובות הגאונים" ניתנו סימנים להיררכיה בין חכמי המשנה והתלמוד: "גדול מרב רבי, גדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו". כלומר, בניגוד למחשבה המקובלת לפיה ככל שהאדם גדול יותר כך יש להוסיף לו תארים לפני שמו – התפישה ב"תשובות הגאונים" היא אחרת: ככל שהאדם חכם יותר, כך שמו מדבר בפני עצמו: הלל הזקן היה יותר חכם מרבן גמליאל או מרבי יהודה הנשיא – שמו הולך לפניו, ולכן די בשמו, הלל; כל תיאור או תואר נוסף רק מקטינים אותו.

נזכרתי בכך כאשר קראתי את הכריכה האחורית של "גלות ומלכות". לטעמי התיאורים בגב הספר צריכים להיות תמציתיים, אולי אפילו לאקוניים, ונעדרי כל פומפוזיות. השם אלבר קאמי, וסיפוריו של אלבר קאמי – ובכל דף שהפכתי בספר המחשבה הזו התחזקה בי – מדברים בפני עצמם. אין צורך בתיאורים מליציים, כמו שהסיפורים בספר הם "פסגה ומיצוי של יצירתו" של קאמי, או "תרגומו המופתי של ניר רצ'קובסקי מביא לנו את קאמי כפי שטרם נשמע". אני מסכים לחלוטין שהתרגום של רצ'קובסקי מעולה, ולתרגם את קאמי זו משימה סיזיפית בפני עצמה – ועל כך יבואו המתרגם ו"הספריה החדשה" על הברכה. אלא שכל תיאור נוסף של קאמי רק מגמדים את הסופר ואת יצירתו.

גלות ומלכות • אלבר קאמי • מצרפתית: ניר רצ'קובסקי • הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה • 2016 • 150 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת; למדתי תורה בישיבה, למדתי ספרות ומגדר באוניברסיטת תל אביב, למדתי לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר אילן. כעת אני תלמיד לתואר שני במשפטים ועורך דין :) [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>