הכנר המופלא פנחס צוקרמן מגיע לבירה כדי לשמח את הקהל בנגינת היידן וינאי ומלא חן; רעייתו, הצ'לנית אמנדה פורסיית, סוחפת את הקהל וקוצרת תשואות בביצוע וירטואוזי מבריק לקונצ'רטו התובעני של ויקטור הרברט והקהל מתענג על ביצוע כובש לסימפוניה השביעית של בטהובן תחת שרביטו של פנחס צוקרמן, בנייני האומה, 20.6.2017
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
בצליל מלא ועגול ובקלילות חיננית מוצרטית פתח צוקרמן את נגינת הקונצ'רטו בדו מז'ור פרי עטו של היידן. יותר מכל בלטו בפתיחה זו הפשטות והענווה המאפיינות את האמן הדגול. צליל הזהב החם המייחד את נגינתו בלט כבר בפתיחה. העובדה שבמקביל ניצח בקשת הכינור שלו על התזמורת לא פגמה ביכולת הריכוז ובאיכות הנגינה שלו – היא נראתה טבעית – המשך אינהרנטי לנגינת הכינור. כמעט כמו בתקופתו של מוצרט כאשר כל אמן היה גם מנצח ומלחין והתזמורת והאולם היו קטנים בהרבה ויותר אינטימיים. למרות בניית הדינמיקה היפה של התזמורת – גם בלי כל סימן מהמנצח — הייתה תחושה שהנגנים קצת "דופקים".
- הכנר פנחס צוקרמן, קרדיט Cheril-Mazak
את הסלסולים והווריאציות על הגשר ניגן צוקרמן בניקיון מופתי ובפשטות. הקדנצה שניגן בפרק האטי – לא הלמה את אופיו של הפרק ולא התחברה אליו. את הפרק המהיר החותם ניגן צוקרמן בנביעה הכרחית בלי הפסקה מיותרת ובמהירות מסחררת. ללא כל גלישה למניירות הצליח להדביק את הקהל בחדוות הנגינה שלו. כשהוא מנגן/רוקד בכל הגוף כחסיד אמיתי – אפילו כף רגלו התרוממה.
בצליל מלא עומק והבעה ובקשת רחבה וסוחפת פתחה רעייתו – הצ'לנית המחוננת אמנדה פורסיית – את נגינת הקונצ'רטו השני במי מינור של ויקטור הרברט. הקונצ'רטו נשמע כיצירה קצת פשטנית וחלולה, מעין "מסלול מכשולים" שרק וירטואוז דוגמת פורסיית יכול להעפיל אליו. את הפרק האיטי ניגנה האמנית בליריות מדובבת ובצליל מופלא. במיטבה הייתה בפרק האלגרו החותם, אותו ניגנה בויברטו כשהיא מרעידה את אצבעותיה על המיתרים בצליל חם וכובש. בנגינתה – שהייתה בגדר וירטואוזיות שלא תיאמן — סחפה אחריה והובילה את כל התזמורת.
- על הסימפוניה השביעית בלה מז'ור של בטהובן ניצח צוקרמן בהבליטו את הדגשים הבטהובניים בתחילת כל משפט ואת הניגודים בדינמיקה בקצב מדוד שקצת פגע בבניית המתח – כפשוטו, "אחד על אחד". עזר כנגדו היה החלילן גיא אשד שניגן במוזיקליות את הנושא הראשי.
הפשטות המאפיינת את נגינתו של צוקרמן הייתה גם הקו המנחה בביצוע הסימפוניה: הייתה בנייה חכמה של ניגודים דינמיים וירידה לפיאנו חרישי פתאומי ממנו שוב העפילה התזמורת לעוצמות דרמטיות. אך למרות הבלטת הניגודים בין הנושאים והעלייה התלולה בדינמיקה חסרה בניית מתח המאפיינת את החזרות הבטהובניות. התזמורת נענתה לכל הנחייה של צוקרמן – גם אם הייתה מרומזת. בפרק השני צוקרמן הבליט את החזרה על הנושא הריתמי ועל הבנייה שהתחילה תחת שרביטו מאפסי צליל. כאן בלטה המוצרטיות של הסימפוניה. רק בתום פרק הפרסטו החל שיכרון הקצב כשגם כאן הבליט המנצח את דגשי הפתע על הפעמה הבלתי צפויה. בביצוע זה בלט הפן של השמחה הבטהובנית.
ויותר מכל בלטה התקשורת החמה בין צוקרמן לנגנים. אחד משלנו!