"העיתון" הוא הדרמה ההיסטורית האחרונה של הבמאי סטיבן שפילברג, לאחר ששני הסרטים האחרונים שלו מסוגה זו גרפו כמה פרסי אוסקר: "גשר המרגלים" ו-"לינקולן". המיזם התחיל לרקום עור וגידים במהירות במהלך שנה שעברה, וצוות השחקנים לוהק סופית בחודש מרץ, כדי לעמוד בלוחות הזמנים לקראת האוסקר המתקרב, אך גם מעוד סיבה. בהתחשב באופי הסיפור, יש הקבלה ברורה בין המתואר בעלילה לממשל הנוכחי בארצות הברית ולמערכת היחסים המתוחה בין הנשיא והתקשורת. בשל כך, שפילברג וצוותו חשו כי נחוץ לנוע במהירות ולהביא סרט זה למסך הגדול, בעוד הסיפור עדיין חם. בכל פעם שממהרים להפיק סרט, תמיד יש סיכוי שהוא גם פותח מהר מדי ופרטים פוספסו – אך זה לא המקרה כאן. "העיתון" נכתב במיומנות מרגשת ומסעירה, ובאמצעות ליהוק נהדר – מובא לחיים אחד הסיפורים החשובים ביותר שעיצבו את ענף העיתונות.

הסרט "העיתון" (למרות שמתרחש בשנות השבעים), הוא מאוד בן זמננו, ומזכיר בתוכנו לא אחת התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית ובעיקר את חופש העיתונות. די ברור, שעל אף המסר ששפילברג מנסה להעביר, מגיע לו קרדיט על כך שהוא מטפל בנושא בטוב טעם ובעדינות, והוא אינו מטיף באופן ישיר לשמירה על ערכים חשובים אלו. גם ללא הקשר לפוליטיקה המודרנית בבית הלבן, "העיתון" עובד כסיפור טוב ומבדר בזכות עצמו. חלק גדול מן הקרדיט מגיע לצוות הכותבים, ליזה אנה ו-ג'וש סינגר ("ספוטלייט"), עבור הדרך הייחודית בה כתבו את התסריט. הרעיון לשלב את תת-העלילה שבה מנסים להנפיק את העיתון, נטווה באופן מושלם אל תוך העלילה הראשית, ומספק לקהל הצופים שכבות להרהורים. התסריט אינו פשוט ושטוח, והסרט מתוחכם בפני עצמו כדי להתמודד עם עושר עלילתי זה. 

מבחינת בימוי, שפילברג שנון כתמיד, ועובד עם סרט יותר רגוע ופחות עשיר באפקטים מיוחדים מהרגיל, המתאים מאוד גם לגילו ולקריירה ארוכת השנים שלו. הוא קיבל החלטה מצוינת לשלב קטעי קול אמיתיים של ריצ'רד ניקסון, וכך מזריק תחושה של חרדה בסיפור ואף יוצר תחושה של נבל אמיתי, שמלמד עד איפה יכולות להגיע זרועותיו הארוכות של נשיא ארצות הברית. באופן לא מפתיע, שפילברג שומר על תחושה חזקה של קצב לכל אורך "העיתון", ו-115 דקות הסרט פועמות באופן מרתק ומלאות סקרנות. חלק מן הסצינות מרוממות בזכות המוזיקה הנהדרת של ג'ון וויליאמס, המוסיף מתח מוחשי לשיחות סלון בסיסיות ופורט על מיתרי הלב של הצופים. בפעם המי יודע כבר כמה ולאחר 40 שנות שיתוף פעולה, הצמד האגדי של שפילברג-וויליאמס שוב עושה קסמים.

השחקנים מול המצלמה מרשימים באותה מידה. טום הנקס ("להציל את טוראי ריאן") הופך את עורו בקולנוע עד היום ומגלם עורך עיתון מחוספס, המוכן לכופף מוסר (ואף את החוק) כדי להצליח בעבודתו. אבל השחקן גם מדגים את הצד הרך של עורך העיתון בכמה סצינות מפתח, ומצייר אותו כאדם המקריב עצמו למען הדבר הנכון – לא משנה מה העלות. להנקס היו נעליים גדולות למלא את תפקיד עורך העיתון, עשרות שנים אחרי ש-ג'ייסון רוברדס זכה באוסקר לתפקיד זה בסרט "כל אנשי הנשיא", והוא מצליח היטב במשימה. מריל סטריפ ("אוגוסט: מחוז אוסייג'") נהדרת גם היא כבעלת העיתון, ומעבירה דמות שלמה ורגישה מאוד, שמצליחה לעמוד בפני שאלה קשה ומאוד ערכית. יש לה קשת דימויים מאוד מגוון במהלך הסרט, וסצינות רבות מדגימות מדוע סטריפ היא סמל למופת במקצועה. כאשר שני התפקידים הראשיים משתפים פעולה על המסך, זה שובה לב לראות אותם משלימים האחד את האחרת.

"העיתון" אמנם מתמקד בעיקר בהנקס ובסטריפ, אבל שחקני המשנה טובים גם הם. ל-בוב אודנקירק ("סמוך על סול", "שובר שורות") יש את אחד מן התפקידים עבי הבשר, ומציג את הסגנוניות הרבה שלו כעיתונאי עם כוונות טובות לסייע בחקירה. ל-ברוס גרינווד ("האויב בתוכנו – סטארטרק") גם נוכחות חזקה כשר ההגנה לשעבר של ארצות הברית, רוברט מקנמרה, המשמש כאיש מפתח בסכסוך העיקרי. שאר השחקנים משמשים את שאר חברי המערכת ובני משפחותיהם, שמעגלים ומשלימים את הדמויות המרכזיות – גם אם זמן המסך שלהם הוא מינימלי.

מבין כל הסרטים שיהיו מועמדים לאוסקר השנה, "העיתון" הוא 'הפיתיון' המסורתי ביותר לפרס הנכסף, והוא גם עומד בקטגוריה זו מבלי להיות כבד מדי או בשל היותו הפקה מרובת אפקטים מיוחדים. הפרשנות החברתית מסביב ניכרת לכל מי ששם לב לכותרות העיתונים, ושפילברג מציג את העלילה באופן שכל צופה יוכל להתחבר אליו. חובבי היסטוריה וקולנוע בוודאי ייהנו, ו-"העיתון" עתה בבתי הקולנוע, פשוט מחכה שיכריזו על כמה פרסים הוא מועמד מטעם האקדמיה האמריקנית לקולנוע.

XXX