את הקונצרט בבנייני האומה פתחה הפילהרמונית בהשמעת בכורה ליצירתו של המלחין חיים פרמונט "תרועת פרידה". סלסול של חצאי טונים וטוהר אפיינו את היצירה שנשמעה כקטע מאינסוף – ללא כל כיווניות מלודית. לא היה לחן ועל כן לא היו פראזות. היה מעט מסתורין והסוף היה דרמטי. בעיקר היה יפה איך הכול "התאדה".

טריפונוב – הפסנתרן המחונן בן ה-27 – ניחן במגע רך.  הוא נארג לחיק התזמורת עם עטרת קישוטים וטרילים שקופים בלי "לדפוק" בנחישות אף צליל. הפיאנו החרישי עמו נפתח הקונצ'רטו בלה מינור של שומאן – היה אפוף מסתורין. את הפתיחה ניגנו התזמורת והסולן בקצב איטי במכוון, ומיד אחריה דהרו באקצ'לרנדו סוחף. אלא שטריפונוב ניגן בצליל מופנם   כמעט בלתי נשמע והתזמורת ליוותה אותו בסתמיות ובמריחה שמאלצית. איבן פישר – המנצח עטור הפרסים – ניסה לרסן את הפילהרמונית ובכל זאת כיסתה התזמורת את הסולן. טריפונוב פתח את הקונצ'רטו בפיאניסימו חרישי ואיטיות מופלגת ממנה עבר לקיצוניות ההפוכה של אקצ'לרנדו סוער.

 את הסימפוניה הראשונה של מאהלר – מנגנת הפילהרמונית שלנו כבר תוך כדי שינה. עיקר המתח בנגינה השתקף בדרך בה "מתחו" הנגנים את הפתיחה. איבן פישר ניצח על מאהלר ללא תווים משל חי את הסימפוניה בכל רמ"ח אבריו. הפתיחה המעודנת נוגנה ברעדוד חרישי ממנו העפילה התזמורת בהדרגה לעוצמה רועמת. הדשדוש בפתיחה – נשמע כמעט אינסופי.  לא הייתה שום תחושת מרדף של משפטים מוזיקליים. התזמורת – לא ניגנה בלכידות  והסימפוניה "התפרקה" תחת שרביטו של איבן פישר. המנצח מתח עד הקצה את הנגינה אבל לא הייתה העפלה לדרמה של "יום הדין".

הנושא הראשי של שיר העם החוזר לאורך כל הסימפוניה נוגן באיטיות לירית מכוונת. מגרעין הנושא וניגודו הבשילה הסערה בהדרגה. כלי הנשיפה ניגנו בניקיון מרשים והיה בביצוע זה פירגון לתזמור הגאוני של מאהלר.