אדם אחר

אדם ברוך היה עיתונאי נדיר, שניסח מחדש את העיתונות הישראלית. אישיותו הכילה עולם תרבותי עשיר, שאותו רקח לתוך יצירה עיתונאית וספרותית רבת קסם. במלאת עשר שנים למותו יוקרן ביום ראשון הסרט "סוכני הזיכרון", שיצרו ילדיו עמליה ועידו רוזנבלום. ירמי עמיר, שעבד עם אדם ברוך במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", מנסה להאיר את אישיותו החידתית והשנויה במחלוקת

Print Friendly

פעם בדור קם עיתונאי שמחולל מהפך בעיתונות הישראלית. אדם ברוך, עיתונאי, סופר ומבקר אמנות, היה כזה. ביום ראשון, 27 במאי, יוקרן בערוץ 8 (הוט), בהקרנת בכורה, הסרט "סוכני הזיכרון" על אדם ברוך, שהלך לעולמו לפני עשר שנים. את הסרט ביימו ילדיו – עמליה ועידו רוזנבלום. בסרט מספרים חברים ובני משפחה על אדם – האדם והעיתונאי.

קשה בסרט בן שעה להכיל את אישיותו של אדם ברוך. בעיקר חסרים בסרט סיפורים אישיים של כתבים ועורכים שעבדו עם אדם ב"ידיעות אחרונות", שם הגיע לשיאו כעיתונאי חזק ומשפיע, כשערך את מוסף הדגל "7 ימים" והיה מקורב מאוד לדב יודקובסקי, העורך המיתולוגי של "ידיעות אחרונות", שהביא אותו לעיתון. גם יודקובסקי, חשוב לציין, חתום על מהפך בעיתונות הישראלית.

הקרין שקט פנימי, שכיסה על נפש סוערת. ברוך. צילום: moran shoub ויקיפדיה

זכיתי לעבוד עם אדם ברוך במוסף "7 ימים", ואנסה לשתף כאן, ולו במעט, בחוויות שלי מאותה תקופה ולהאיר את אישיותו החידתית באופן שלא בא לידי ביטוי בסרט. לפני שהגעתי ל"ידיעות אחרונות", באמצע שנות השמונים, אדם ברוך היה עבורי תעלומה. חייזר. תופעה. מיתוס. קראתי את הטורים שלו, בדרך כלל לא הבנתי הכול, אבל כפרח עיתונות צעיר נמשכתי לקסם הכתיבה, לאסוציאציות הפרועות, למסרים החתרניים ולסגנון העשיר והחופשי, שלא היה מקובל באותה תקופה.

הוא הצליח לעצבן אותי עם המגלומניה שלו, אבל גם ריתק אותי. הוא היה עיתונאי שנוי במחלוקת, גאון, זן נדיר, איש רחב אופקים, חוקר תרבות, משפטן, מורה דרך, מקורי, מטורף בדרכו, שעיצב וניסח מחדש את העיתונות הישראלית, גידל עיתונאים מוכשרים והשפיע על כתיבתם של אחרים. מה שלמדתי ממנו לא לומדים בשום בית ספר לתקשורת.

ככל שהכרתי אותו יותר במהלך עבודתנו המשותפת במוסף "7 ימים", המיתוס נמוג, אבל התעלומה נשארה. גם אחרי הרבה  "שעות אדם", לא הצלחתי לפצח את אישיותו המורכבת. היה בו משהו בלתי מפוענח. מסתורי. גם בכתיבה, גם באישיות, אפילו בסגנון הדיבור. הוא היה, בעיני, חייזר גם במערכת. איש גבוה ולא דק, כריזמתי, תמיד אותה חולצת ג'ינס, הכובע והזקן. הליכתו במסדרונות מעט שפופה, כאילו מתנצל על נוכחותו הבולטת. הוא הקרין שקט פנימי, שכיסה על נפש סוערת ולעיתים מסוכסכת.

מעולם לא הסיר בפומבי את כובע הקסקט. אין לי מושג על מה כיסה הכובע, שממנו בצבץ שיער מאפיר. במערכת טענו, שהכובע הוא שריד לאיש המאמין, שעשה את הדרך הארוכה ממאה שערים לעיתונות החופשית ולמרכז הקונצנזוס הישראלי. אני זוכר את הפעם האחת והיחידה, שבה אזרתי עוז ושאלתי אותו למה אינו מסיר את הכובע. הוא לא כעס, רק מלמל משהו שאינני זוכר. הרגשתי שאני חודר לפרטיות שלו והנחתי לו. הייתי בין העיתונאים הבודדים, שלא פחדו לשאול אותו שאלות, גם אישיות וגם מקצועיות.

הבשורות האחרונות מניו-יורק. ברוך. צילום: גדי דגון

אדם ברוך סימל את העיתונאי החדש, שהביא לעיתונות הישראלית הפרובינציאלית את ה"ניו-ז'ורנליזם". הוא אימץ את הבשורות האחרונות מניו יורק – מרכז התרבות, התקשורת והעסקים. ניו-יורק מבחינתו, הייתה בית מקדש ואנדי וורהול – האלוהים החדש. הירחון "מוניטין" בעריכת אדם ברוך, היה הסנונית הראשונה שביטאה את ה"ניו-ז'ורנליזם הישראלי. דב יודקובסקי, שהיה העורך האחראי ב"ידיעות אחרונות" זיהה את הפוטנציאל – והציע לאדם ברוך להצטרף לעיתון.

בניגוד לכתיבתו המשוחררת לכאורה, אדם היה אדם מופנם. עצור. מאוד פרטי. מבט מהורהר ומלנכולי. בקושי חייך. מעולם לא ראיתי אותו צוחק או מתפרע. היה לו ראש גדול, עיניים בוחנות, שפתיים קטנות, אדמדמות, ונימת דיבור חדה ומתנגנת של מי שיודע יותר ממה שהוא מספר לך.

אומרים, שרוב אנשי התקשורת מגיעים למקצוע הזה כי הם גרועים  ביחסי אנוש. לאדם ברוך לא הייתה בעיה של יחסי אנוש. לא היו לו יחסי אנוש, מלבד עם בודדים מאוד וקרובים מאוד. הוא לא היה סחבק. דמותו עוררה יראה ופחד במערכת "ידיעות אחרונות". אני אומר "דמותו" כי אינני יודע מה התחולל בנפשו פנימה. הוא כמעט לא היה נגיש. עיתונאים, שלא הבינו את שפתו, היססו לומר לו זאת כי פחדו להיראות טיפשים בעיניו ואולי אפילו להיזרק מהמוסף היוקרתי. ב"ידיעות אחרונות" הוא הכיר את שירה, אז מזכירה צעירה של מוסף "7 לילות" והיום אם בנו איתי. זה החל כרומן סודי ומפתיע, בעיקר בגלל פער הגיל.

זו הייתה תקופה אחרת, לפני עליית ערוץ 2 לאוויר, שבה העיתונות הכתובה הייתה בשיא כוחה והשפעתה: עיתון "חדשות" החל לפרוח וגם התחרות עם "מעריב" לא הייתה קלה. "7 ימים", שהגיע מדי סוף שבוע לבתיהם של כחצי מיליון קוראים, היה המוסף הכי חזק, העי מעניין, הכי גדול והכי משפיע בעיתונות הישראלית. מוסף הדגל. חלומו הרטוב של כל עיתונאי. רק מעטים זכו לכתוב שם. הם לא היו שייכים לקליקה מסוימת. לזכותו של אדם ייאמר, שהוא לא טיפח קליקה. הוא לקח את הטובים ביותר שעמדו לרשותו. אולי כי היה בטוח בעצמו ובכישרונו ולא היה זקוק ל"יסמנים", שיטפחו לו את האגו.

יחסי אנוש רק עם הקרובים ביותר. עמליה ועידו רוזנבלום, צילום: גדי דכון, מתוך הסרט של הוט

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. הייתי עורך תרבות במגאזין היומי וכתבתי במוסף "7 לילות". יום אחד אדם קרא לי והציע לכתוב ב-"7 ימים". לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות. הכתבה הראשונה שלי זכתה לשער במוסף. הרגשתי שעשיתי את זה. זכיתי להכרה. אוהבים אותי. אני מוכשר.

זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. כמו הרגע שבו התבשרתי שהתקבלתי אחרי הצבא ללימודים בבית הספר למשחק "בית צבי". כמו הרגע שהתחתנתי. הרגעים שבהם נולדו ילדי. באותה תקופה הקריירה עבורי הייתה מעל הכול, הייתי על גג העולם וחשבתי שאין חיים מחוץ ל"ידיעות אחרונות", שהיה העיתון הכי חשוב, יותר ממשרד ראש הממשלה.

אחרי שהמוסף הטרי יצא מהדפוס ועוד לפני שהופץ לדוכנים, אדם הראה לי את הכתבה, הצביע על הקרדיט שלי ואמר: "ירמי, הנה, השם שלך כאן למעלה". במלים אחרות: אתה על המפה. לא אשכח את המשפט הזה. אחר כך הבנתי שזה חלק בלתי נפרד מאדם, הקרדיטים.

הוא נמנה על העורכים המעטים, שאינם מקנאים בכתבים שלהם –  והעניק להם קרדיטים ברוחב לב ובאות גדולה. הוא אהב להעניק קרדיטים גם לעצמו. בדרך כלל הקרדיטים לכתבות שלו היו גדולים יותר ונמרחו בראש העמוד לכל הרוחב. במערכת הורמו גבות, אבל אף אחד לא העיז לומר דבר. במסדרונות ובדסק דיברו על מגלומניות, על יהירות, על צורך בלתי נלאה בפרסום וכד'. אבל עם הצלחה לא מתווכחים. אני מודה, שלי זה לא הפריע. אולי כי הייתי חלק מהנבחרת.

במבט לאחור, אני חושב שהוא הרוויח זאת ביושר. הוא אהב את העיתונות – והעיתונות אהבה אותו. הוא היה מסוגל לשבת בחדרו מול המחשב, עם כוס קפה, ובמשך שעתיים להתנתק מהעולם ולכתוב כתבה של 5000 מילים, בלי ניירות, הכול מהראש, כולל כותרת, משנה, טיזרים וכיתובי תמונות. אישיותו של אדם הכילה עולם תרבותי עשיר ומגוון, שאותו רקח לתוך יצירה עיתונאית וספרותית רבת קסם. לפעמים הוא הרגיז בחדות שלו, בכתיבה האגרסיבית, החד משמעית, נטולת הסנטימנטים. הוא ניסה לגשר בין הזהות היהודית והישראלית.

עיתונות, משפחה, אהבה. צילום:גדי דגון

את המהפך בעיתונות הישראלית סימן אדם ברוך עם הירחון "מוניטין", שאותו הקים עם המו"ל מרדכי בר-און. אבל התפוצה של "מוניטין" היתה מוגבלת ולא סחפה המונים. השיא היה כשאדם הגיע ל-"7 ימים". המוסף בהנהגתו ובעריכתו הצליח להמריא כי הוא יצר בו תמהיל מנצח של פוליטיקה, חברה, כסף, זוהר, אופנה, סקס, תרבות ובידור. ראיונות עם יפים, מפורסמים ומצליחים לצד טרגדיות קורעות לב. תופעות לצד סיפורים אנושיים. וכמובן שמירה על בלעדיות. אינני זוכר תחקירים רבים באותה תקופה. הכתיבה הייתה, בדרך כלל, אישית. חודרנית. חושפנית. אינטימית. מי שלא כתב כך, עבר שכתוב מאסיבי. אני נזכר כיצד אדם כינה בראיון שערורייתי את יהודית רביץ "פשטידה". המדינה סערה והברנז'ה לא חדלה לעסוק בכך זמן רב. רביץ היתה גיבורת תרבות ואדם, בראיון עומק על פני מספר עמודים, הדביק לה דימוי שבאותם ימים נחשב לא מחמיא.

אחד מסימני המהפך שאדם הביא לעיתונות הכתובה, היה העיצוב והצילומים: הוא הקפיד על בחירת תמונות ענק על עמוד שלם, עם אמירה מקורית, וראה בהן חשיבות לא פחותה מהטקסט. צלמים, גרפיקאים ומאיירים מהשורה הראשונה גויסו למשימה. גם הכותרות היו גדולות, צבעוניות, דעתניות. מדי שבוע, אחרי שהעריכה על המחשב הסתיימה, ירדו אדם, הגרפיקאים והעורכים לדפוס, עברו עמוד אחר עמוד, כתבה אחרי כתבה, שינו ושיפרו עד שהיו מרוצים מהמוצר הסופי.

אדם היה העורך הכוחני והכול יכול תחת שלטונם של דב יודקובסקי והמו"ל נח מוזס. תמונות וציורים מהאוסף הפרטי שלו קישטו את הקירות במערכת והוא סימל, בהשקפת עולמו, את החיבור בין אקטואליה לתרבות במובן הרחב של המילה. אחרי שדב יודקובסקי נאלץ לעזוב את העיתון, אדם ברוך הלך איתו. דב ואדם עברו ל"מעריב". בליל העזיבה הוריד אדם את הציורים והתמונות מהקירות של "ידיעות אחרונות. אדם ודב נאלצו לעזוב את "מעריב" אחרי טביעתו של המו"ל מקסוואל. ברוך ניסה לחזור ל"ידיעות", אבל הדלתות היו נעולות בפניו.

לאחר מכן אדם ערך את "גלובס", שהיה בבעלות ידידו מרדכי בר-און. בכלל, קשרים אישיים ועסקיים מעולם לא הזיקו לקריירה של אדם. ב"גלובס" הוא הקים מוסף תרבות בשם "שישי", שהיה חריג בעיתון הכלכלי – ואכן נמוג אחרי עזיבתו. אדם חזר ל"מעריב" וכתב את העמוד האחורי בשם "שישי", שבו הגיב בקצרה על אירועי השבוע ועל פרשת השבוע, ותמיד סיים ב"יקירתי". בין לבין ניהל את בית הספר לצילום "קמרה אובסקורה", כתב ספרים, עשה טלוויזיה, אבל זה כבר לא היה אותו אדם. בגיל 60 נולד בנו איתי, שהסב לו אושר גדול. לפני עשר שנים, בגיל 63, הוא נפטר כתוצאה מסיבוכים של מחלת הסוכרת. בימים אלה הוא היה אמור לחגוג 73. איש צעיר.

אני שמח שזכיתי להכיר את האדם מאחורי המיתוס, כולל את החולשות. ניסיתי לצייר אותו כאן בצבעים אנושיים, מעבר למלים הגדולות, מנקודת מבט סובייקטיבית לחלוטין. לאדם קמו ממשיכים וחקיינים (כולל כמה גרפומנים), אבל לא קם אחד כמוהו. הוא חסר לעיתונות הישראלית, שבערוב ימיו דחתה אותו כפי שהיא דוחה היום עיתונאים מוכשרים, יצירתיים ודעתנים. אולי כי היא אינה אוהבת עורכים חזקים ומשפיעים, שיכולים לטלטל אותה ולחלץ אותה מאזור הנוחות והדמדומים.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ב, טלוויזיה, מאמרי עמדה, מדיה, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>