דרוש יותר מקורטוב של אומץ כדי להעלות אופרה כה תובענית לביצוע דוגמת "סלומה" של ריכרד שטראוס. הפעם הוזמנו במיוחד לרגל ההפקה החדשה סולנים מחו"ל שזו להם הפעם הראשונה שהשתתפו באופרה: הסופרן השבדית אליזבט סטריד גילמה את התפקיד הראשי של "סלומה" בכישרון משחק מרשים אך בקול קטן מדי לתפקידה האמור להביע סערת יצרים ותשוקה; דווקא הפן המנודה והקריר של דמותה בלט בביצוע זה. חיות והומור גרוטסקי אפיינו את דמותו של הורדוס – הטנור האמריקאי כריס מריט. לגופו הודבקה כרס ענקית שבה "הוארו" אבריו הפנימיים:  אם ע"פ הקדמונים הרגש ממוקם בכליות – הרי שבביצוע זה הוארו הכליות באדום בוהק וכך יכול היה הקהל לצפות בעליל בגרוטסקיות הנלעגת של המלך המאוהב עד כלות בסלומה.  למגינת הלב צרמו אי ניקיונות של קולו הקטן והמאנפף. מרשים מכולם בשירתו הדרמטית היה הבריטון האוסטרלי דניאל סומגי בתפקיד יוחנן הלועג לסלומה ומערער את בטחונה העצמי. אך ממשחקו נעדרה עצמת הזעם של נביא תוכחה וקולו היה קטן מדי לתפקידו.

הכרומטיות של ריכרד שטראוס הייתה מצמררת. תחת שרביטו של המנהל המוזיקאלי של בית האופרה שלנו – דן אטינגר – הובלטו המקצבים המנוקדים של שטראוס וכלי הנשיפה,  בעיקר החצוצרות ניגנו בניקיון מרשים. הסטקטו החד של כלי הנשיפה והרעדוד של הכינורות והצ'לי הוסיפו מתח אפלולי לאופרה.

 יפה מכולן שרה דווקא זמרת המצו מ"שלנו" – עדנה פרוחניק. היא גילמה את תפקיד האם שבראשית האופרה מנסה עדיין לגונן על בתה, סלומה. משירתה ומשחקה נטף רוע – רעל משטמה כלפי יוחנן הנביא המוכיח אותה. הרשימה בניקיון שירתה זמרת המצו שי בלוך בתפקיד המשרתת של סלומה. על כולם התעלו בשירתם ומשחקם דווקא השומרים "משלנו" – זמר הבס ולדימיר בראון, הבריטון נוח בריגר וזמר הבס יורי קיסין. ניקיון מרשים אפיין אף את  שירתו של מפקד המשמר- הטנור האמריקאי רוברט מקפירסון. מיותר היה לייבא זמרים מחו"ל כשדווקא לזמרים תוצרת הארץ – קולות יפים ומרשימים.

הבימוי של איתי טיראן הדגיש את הקוסמיות של האופרה, אך בלט בו קורטוב של אינפנטיליות. כך למשל באמצע מצחו של כל אחד מהשומרים – היה חור ירי. מעל לבור הצינוק אליו הושלך יוחנן הנביא היה כדור ענק שסימל את הירח והחלל. דווקא בהיותו בצינוק הרשים יותר יוחנן בשירתו. בתום האופרה עולה ה"ירח" – הכדור של העולם מעלה  –  וצבעי הבמה הופכים מכחולים ואפורים לאדומים ומלאי תשוקה נוטפת דם. ראשו של יוחנן על מגש הכסף – הופך לטריוויאלי ונטול משמעות. את מחול הצעיפים הידוע רקדו הפעם גברים – העבדים, ובכל זאת היה מלא תשוקה ארוטית.

כשהאופרה הסתיימה, יצא הקהל ללא תחושת קתרזיס מצמררת. למרות שסלומה נישקה את שפתי ראשו הכרות של יוחנן, ולמרות הדם הרב בו התמלאה כותנתה הצחורה – קשה היה להתחלחל מעוצמת הרוע של המחזה שכתב אוסקר ווילד, ואי אפשר היה לחוות את ההזדהות של המלחין עם הטקסט. אולי משום שיותר מכל בלטו בביצוע זה העדרם של קולות גדולים ופשטנות יתר של הבימוי.