המדינה קבעה באופן שרירותי את שנת 1953 כמבחן לזכאות של ניצולים לפיצוי. רוב יהודי תוניסיה ומרוקו עלו לאחר מועד זה ונותרו מחוץ למסגרת החוק. ד"ר מרים גז-אביגל: "הסלקציה בעלייה היא פרק היסטורי חשוך בדברי ימי העליות"

מאת כתבת מגפון

מדינת ישראל מקפחת ביודעין את זכויותיהם של ניצולי השואה ממרוקו ומתוניסיה, שלא הורשו לעלות ארצה בשנות המדינה המוקדמות,  זאת בשל חוק שרירותי הקובע שאין לפצות את מי שעלו ארצה אחרי שנת 1953 – אומרת יו"ר מועצת הנשים בהתאחדות עולי תוניסיה, ד"ר מרים גז-אביגל.

לדבריה, לשנה זו אין שום משמעות מלבד העובדה ההיסטורית שרוב העולים מאירופה כבר עלו לפניה, ואילו רוב העולים מצפון אפריקה, שעוכבו בגלל הסוכנות היהודית, עלו אחריה.

"על הממשלה להכריז ביום השואה והגבורה על ביטול העוול ההיסטורי ומתן פיצוי לניצולי שואה מצפון אפריקה שעלו גם לאחר שנה זו, במיוחד אם העיכוב בעליית ארצה לא היה תלוי בהם. אין סיבה שאנשים שנרדפו על ידי הנאצים וסבלו בשל כך יעבירו את שנותיהם האחרונות בחוסר כל בשל חקיקה בלתי צודקת ובלתי הגיונית", אומרת ד"ר גז-אביגל.

יהודי תוניסיה היו נתונים לפוגרומים קשים

תוניסיה הייתה בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת שלטון ישיר של ממשלת וישי הצרפתית ושיתפה פעולה באופן מלא עם הנאצים. יהודי תוניסיה היו נתונים לפוגרומים קשים, חלקם הועברו למחנות הסגר והועסקו בעבודות כפייה ואף גורשו למחנות המוות באירופה ונרצחו. רובם סבלו מביזה של רכושם. אחרים נאלצו לענוד טלאי צהוב.

בניגוד ליהודים בחלקי עולם אחרים, תלאותיהם של יהודי צפון אפריקה לא הסתיימו עם הקמת מדינת ישראל, שכן הסוכנות היהודית מנעה את עלייתם לארץ בשנותיה הראשונות של המדינה, בטענה שהמדינה הצעירה אינה ערוכה לקליטת אנשים שאינם כשירים לעבודה ויהיו לעול על מערכת הסעד. מכך סבלו בעיקר הזקנים והחלשים. סיטואציה זו הותירה את רוב רובה של הקהילה בארצות המוצא, משום שהצעירים סירבו להפקיר את הוריהם המבוגרים, או את האחים החלשים.

לדברי ד"ר גז-אביגל, "הסלקציה בעלייה היא פרק היסטורי חשוך בדברי ימי העליות, המנוגד להצהרת העצמאות, ותוצאותיה נותרו כצלקות בחיים של ניצולי השואה החיים בארץ. בשעה זו, כשנדמה לנו שעניין הפיצויים לנפגעי הנאצים כבר מאחורינו, שרויים ניצולים רבים מיהודי תוניסיה בחוסר כל, משום שהכוח הפיזי ו'הכיס' אינם עומדים להם כדי להתמודד עם המערכות הגדולות של המדינה".