אבו עלא קורא לשקול התנערות מהנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. מציע לבחון את הרעיון של מדינה אחת לשני העמים * פרופ' נוסייבה מציע פתרון ביניים של מדינה אחודה עם חופש תנועה לשני העמים

פרשנות/ עמי אטינגר

נוסחת מדינה אחת לשני העמים ממשיכה להשריש שורשים עמוקים במחשבתם של הפלשתינים. כבר ראינו כי שיח הפנים בקרב הצעירים הפלשתינים ברשתות החברתיות , ממוקד בסוגיות של צדק חברתי, יחד עם חשיבה על 'פתרון מדינה אחת'. כאשר המונח של מדינה אחת ולא מדינה דו-לאומית אינו מקרי ומבטא את העדר ההכרה הפלסטינית בזכויות לאומיות של העם היהודי בארץ ישראל, שהיא בראייתם, פלסטין. לפיכך, גם העדיפות ומרכזיות פתרון בעיית הפליטים מתקשרים לשאיפה להשיג רוב דמוגרפי בתחומי 'המדינה האחת'.

אבו עלא: מס שפתיים

לאחרונה פרסם אחמד קריע, המכונה אבו עלא מאמר, שבו הוא קורא להנהגה הפלסטינית לשקול התנערות מן הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים, שעליה מבוסס תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. כחלופה אפשרית הוא מציע לבחון אימוץ הרעיון של מדינה אחת לשני העמים: "תוכנית שתי המדינות", הוא כותב, "איבדה את חיוניותה ודעכה בהדרגה, לאחר שתקופה ארוכה זרעה תקווה לפתרון צודק ושלום כולל באזור". את הנושא הזה חקרו גלעד שר וזכי שלום ואת תמציתו הם פירסמו בגיליון מבט מס' 331 של המכון הלאומי לביטחון באוניברסיטת תל אביב.

 אבו עלא מטיל את  עיקר האשמה על ממשלות ישראל. "ששילמו" לדבריו, "מס שפתיים לחזון שתי המדינות לשני העמים, אך פעלו באורח שיטתי כדי למנוע את מימושו, בעיקר באמצעות מפעל ההתנחלויות". אבו עלא, המחזיק בתיק ירושלים ברשות, מתרעם גם על התהליך המואץ של "יהוד ירושלים", המונע, לדעתו, את הפיכתה של ירושלים המזרחית לבירתה של המדינה הפלסטינית, שאמורה הייתה לקום.

 פרופ' נוסייבה: לא ניתן לסלק ישראלים מהגדה

פרופ' סרי נוסייבה קובע, כי "מזרח ירושלים"  לא קיימת עוד, ובלי מזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית, אין מדינה פלסטינית. חזון שתי המדינות דומה לבועת פנטזיה (fantasy bubble). ברחבי הגדה, הוא מסביר, מתגוררים כיום כחצי מיליון ישראלים. "האם ניתן לסלקם מעל האדמה"? הוא שואל רטורית. תשובתו שלילית ונחרצת: "במציאות הפוליטית זה תרחיש בלתי סביר".

נוסייבה, בניגוד לאבו עלא, אינו מסיר את האחריות מכתפיה של הרשות, במקביל להטלת האשמה על ישראל: "לפלסטינים", הוא טוען "לקח זמן להבין שעליהם להכיר במדינת ישראל". בימים אלה, הוא מבהיר, "זקוקים הפלסטינים למנהיג מרחיק ראות ואכפתי".

 נוסייבה, מציע פתרון ביניים של מדינה אחידה שבה "היהודים יוכלו להמשיך ולנהל את המדינה, והפלסטינים ייהנו מזכויות אזרחיות, אך לא פוליטיות". לדעתו, הצעה זו תתקבל "באהבה" על ידי הישראלים, כשבעבר כבר הועלתה על ידי אנשי רוח ישראלים, שהבולט שבהם היה מרטין בובר. נוסייבה טוען, כי מימוש תכנית זו יאפשר לפלסטינים, סוף סוף, לנוע בחופשיות ולעבוד בכל מקום שירצו בתחומי המדינה האחת. הם גם יוכלו לממש את זכות השיבה. תכנית המדינה האחת תאפשר הקמת מובלעות פלסטיניות במקומות שבהם גרו בעבר פלסטינים, ואליהם יוכלו הפלסטינים לחזור.

 נכזבו התקוות

דעות אלה אינן בודדות בזירה הפלסטינית. אישים אחרים, בעמדות בכירות פחות, התבטאו בצורה די דומה, לעתים – בשינויים קלים. לדברי גלעד שר וזכי שלום ניתן להניח, שעמדות אלה מבטאות ייאוש הולך וגובר בהנהגה הפלסטינית בכל הנוגע לתוחלת שיש בהמשך תהליך השלום עם ישראל – בכלל, ובאשר לסיכויי מימושה של נוסחת שתי המדינות לשני העמים – בפרט. תחושה זו משתלבת היטב עם המאמץ של הפלסטינים להשיג הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית שלא באמצעות משא ומתן עם ישראל, אלא דרך מוסדות האו"ם ובאורח חד-צדדי. נראה, כי הערכת המצב הרווחת בקרב חוגים רחבים בציבור הפלסטיני נשענת על השיקולים הבאים:

* נכזבו התקוות שתלו בנשיא אובמה וביכולתו לכפות על מדינת ישראל הפסקת מפעל ההתנחלויות והסכמה להסדר ברוח העמדה הפלסטינית. התוצאה היא קיפאון מוחלט בתהליך המדיני והמשך מואץ של הבניה בהתנחלויות.

 * ישראל בראשות נתניהו הצליחה להביא לשינוי דרמטי בסדר היום העולמי. כאשר הסוגיה האיראנית עלתה לראש סדר העדיפויות של העולם המערבי ודחקה לשוליים את הסוגיה הפלסטינית.

* "האביב הערבי", ובמיוחד האירועים הדרמתיים בסוריה ומצרים, תרמו לדחיקת הסוגיה הפלסטינית לקרן זווית.

בקרב חוגים שונים בציבור ובהנהגה הפלסטינית הולכת ומשתרשת ההכרה שתהליך השלום הישראלי-פלסטיני אין בו כדי להוביל למימוש חזונם של הפלסטינים: הקמת מדינה עצמאית לצד מדינת ישראל. הכרה שהגבירה בקרב הפלסטינים את התחושה ש"אין עם מי לדבר". יחד עם זאת, ההנהגה הפלסטינית הנוכחית דבקה עדיין בחזון שתי המדינות לשני העמים.

בהתייחסות לסוגיה זו בראיון לעיתון אל-איאם, ב-16 באפריל 2012, אמר אבו מאזן את הדברים הבאים: "ישראל הופכת את חזון שתי המדינות לשני העמים לבלתי אפשרי על ידי הבניה בהתנחלויות….[עם זאת], בסופו של דבר, למרות מאמציה של ישראל חזון שתי המדינות ימשיך להתקיים. שמעתי הרבה קריאות להקמת מדינה אחת. אינני רוצה למנוע מאנשים להתבטא בחופשיות, אבל אני תומך בחזון שתי המדינות".

 כל אשר נותר להנהגה הפלסטינית הוא לקוות שיקרה אחד או יותר מאלה:

* הבעיה האיראנית תיפתר בדרך זו או אחרת בחודשים הקרובים, וניתן יהיה לשוב ולהציב את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר היום העולמי.

* ההנשיא אובמה, שגילה מחויבות עמוקה להביא להסדר הקונפליקט על בסיס הנוסחה של שתי מדינות, ייבחר לכהונה שניה. בהיעדר כבלים פוליטיים, הכרוכים ברצון להיבחר מחדש, יאות הנשיא אובמה הפעם להפעיל מערכת לחצים כבדה על ישראל שתחייב אותה להגמיש את עמדותיה, ולהתקדם להסדר קבע.

* בדעת הקהל בישראל, ובהמשך – גם בהנהגת המדינה, תתחזק ההכרה, הרואה בהמשך הסטאטוס קוו והיעדר הסדר על בסיס הנוסחה של שתי מדינות, תרחיש שיסכן את אופיה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל. הכרה זו, כך מקווים הפלסטינים, תקבל ביטוי מוחשי בבחירות הקרובות, אם אכן יוחלט על הקדמתן.

אם גם תקוות אלא לא יתממשו, ואולי אף הרבה לפני כן, יש להניח שההנהגה הפלסטינית תחזור, בדלית ברירה, למהלך חד צדדי. אבל, אם גם הפעם היוזמה החד צדדית לא תוביל לתוצאות המיוחלות, ועל רקע עמדתה של הרשות השוללת מהלכים אלימים נגד ישראל, ניתן להניח כי עמדותיהם של אבו-עלא, נוסייבה ואחרים יתפסו אחיזה רחבה יותר בציבור הפלסטיני בכלל, ובקרב ההנהגה הפלסטינית בפרט.