מעתה תממן המדינה  גם רבנים של קהילות לא אורתודוקסיות. מה הקריטריון כדי לזכות להיות רב רפורמי? האם נכון להרחיב את שירותי הדת כיום? כיצד יכולות המפלגות החרדיות לתרום להיקף הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות?

מאת טובה אבן חן 

לפני יותר מעשור יצא לי לפגוש את יו"ר התנועה הרפורמית העולמית, במסגרת סיור והרצאה שעשתה משלחת של התנועה בכנסת, שבה זכו לאירוח של טומי לפיד, כאשר כיהן כשר משפטים.

בשיחה שהתפתחה בינינו, ומרגע שהתחוור לו כי אני טוענת בית דין בהכשרתי, הציע לי יו"ר התנועה להצטרף לקורס רבנים רפורמיים שעמד להיפתח באותה עת בארץ. אני חייבת לומר שהשתעשעתי טיפה ברעיון, אף שאני רואה עצמי אורתודוקסית לחלוטין ושאלתי על חומר הלימודים ב"קורס". בחשיבתי הדתית, "רב" הוא תואר שקונים רק אחרי לימוד אינטנסיבי מאוד של ש"ס ופוסקים.

לצורך הדיון הדגשתי שבקורס לטוענות בית דין, למשל, כולל חומר הלימודים של נשים תואר ראשון ממוסד מוכר ועוד כארבעים סימנים בשולחן ערוך, לימוד שאורך יותר משלוש שנים אינטנסיביות של לימוד. מדובר בהעמקה בהלכה שמובאת בשולחן ערוך, אך שורשיה מתחילים בדרך כלל מפסוק בתורה, דרך המשנה, הגמרא, ארבעה טורים,  והשתלשלות הפסיקה עד השולחן ערוך עם כל "נושאי הכלים", קרי, הפרשנים לאורך הדורות.

כאמור, מי שמוכשר לטעון בבית הדין צריך להקיף בלימודו ארבעים סימנים בלבד, כשסך הסימנים רק בחלק של חושן משפט ואבן העזר, אשר עוסקים בסוגיות של ממונות ומעמד אישי הוא כמה מאות.

יו"ר התנועה המתקדמת הסביר לי, שהלימוד שמקנה את התואר "רב" בתנועתו בכלל לא מגיע לקרסוליים של לימוד תורני נחשב כלשהו. מדובר ברפרוף על הלכות מעשיות מתוך "אורח חיים", טקסטים שונים, רטוריקה ורעיונות לפרשת השבוע.

אז הבשורה על רבנים "לא אורתודוקסיים", שיקבלו שכר מן המדינה, לא ממש מפעימה את הציבור הדתי, וגם לא את החילוני. לפני שאנו באים לדון האם בנקודת הזמן הנוכחית כדאי וטוב להרחיב את התמיכה של המדינה בשירותי דת או שמא דווקא להתחיל לצמצם אותם, נדמה לי שיש להקפיד על היקף התכנים שמקנה לרב כלשהו את תארו, ולו רק כדי שיוכל לבוא בין הוגים דתיים אחרים בידיים מלאות. למחלוקת יש הרבה כבוד בהגות היהודית, ברם, מי שחולק על תפישות שהתבססו במשך אלפי שנים, חשוב שיהיה בקי בהן לפני שהוא מבטל או משנה אותן.

עתה, מרגע שרבני קהילות בתנועות לא אורתודוקסיות יקבלו שכר מן המדינה, אפשר יהיה לבחון את כוחן האמיתי. עד היום זכו התנועות הללו לבולטות, בעיקר במאמציהן לגלות את ערוותה של האורתודוקסיה, לא בלי הסיוע האדיב של בג"ץ. די אם נזכיר את נושא הדרת הנשים, שזכה לתהודה עצומה בציבור בשנה האחרונה. המונח הזה הוגדר במשרדי התנועה ליהדות מתקדמת, התנועה זכתה למימון זר, שסייע לה הן בעתירות בנושא ההפרדה בקווי המהדרין, והן ברכישת שירותי יח"צ, במעקב ובפרסומים יקרים שהופצו לכל עבר. חשוב להדגיש, גם כי התנועה הצניעה מאוד את הקשר שלה לנושא, והעדיפה לפעול מאחורי הקלעים, כדי שייראה כאילו המחאה הזו עלתה מן הרחוב.

מבחנן של התנועות הלא אורתודוקסיות מתחיל עכשיו. הן תצטרכנה לפעול בדרך החיוב, ולגייס חברים לקהילותיה המדולדלות, הפעם – בלי עזרת בג"ץ.

ולכל החרדים לבלעדיותה של האורתודוקסיה האותנטית בישראל אני אומרת: בדיוק כמו שאת הצלחתו של ישו בעולם אפשר לזקוף במידה רבה לחובתה של החרדה היהודית מפניו, כך אפשר יהיה לזקוף את הצלחתן של התנועות הללו למידת הרעש שיעשו המפלגות החרדיות נגדן.