דרך עיניהן של מספר דמויות מפתח מתאר מנפרדי, פרט אחרי פרט, את האירועים שהובילו לרצח קיסר. העלילה העקרונית היא שאנשי קיסר גילו על הקנוניה, ואפילו יודעו מי הם המתנקשים וזמן ההתנקשות, אך לבסוף הם נכשלים במרוץ ולא מספיקים לעצור את המעשה.

לרומנים היסטוריים יש יתרונות וחסרונות. אחד היתרונות הוא שהעלילה, בקווים כלליים, לקוחה מהחיים. למרות שישנם כאלו שלאנ יסכימו אתי, לדעתי החיים מספקים את הסיפורים הטובים ביותר. אומנות כתיבת הסיפור בכלל יכולה להיות מתוארת כניסיון הרוח האנושית להתעלות על האבסורד הקיומי, והכישלון החוזר שלה. שוב ושוב בחיי הופתעתי לגלות איך החיים ניצחו כל פנטזיה או דמיון.

בין חסרונות הרומן ההיסטורי הוא שהעלילה אכן קבועה מראש, לפיכך ניסיונו של מנפרדי לכתוב מותחן הוא כישלון ידוע מראש. מה הטעם לתאר בפרטי פרטים כיצד כמעט הצליח השליח להגיע בזמן, ולהציל את קיסר, אך נכשל, אם התוצאה ידועה מראש?

היסטוריה היא עסק מפוקפק. מלכתחילה כמות המידע הכתוב הנגישה למתעניין היא קטנה, ורובו של המידע נכתב על ידי בעלי אינטרסים מובהקים, או זמן רב יחסית לאחר מעשה. האמת ההיסטורית אינה אמת מוחלטת, למעשה היא אינה אמת כלל, אלא רק סיכום של הידע שלנו על תקופה מסוימת. למה אם כך לעסוק בהיסטוריה? הייתי יכול להלאות אתכם בקשקושים הרגילים, משהו כמו "אם נדע את העבר נוכל להימנע מלחזור על אותן טעויות בעתיד". הסיבה האמתית שאנשים מתעניינים בהיסטוריה היא שזה פשוט מעניין. תפקידו של היסטוריון הוא לנסות לזהות את הנקודות עליהם יש הכי פחות ויכוח, ולחבר בניהן את הקווים בעזרת כלל הסבירות: מה הכי סביר שקרה? התהליך דומה לפתרון חידה או חקירה בלשית; ההיסטוריון מנסה לבנות תמונה קוהרנטית עם מידע חלקי בלבד. זה פשוט תרגיל מעניין ומאתגר אינטלקטואלית. למי שמנסה לכתוב רומנים היסטוריים יש הנחה אחת בלבד, הוא אינו מחויב לכלל הסבירות, ויכול להרשות לעצמו למתוח את קווי המציאות למחוזות פחות סבירים, כל עוד הוא מקפיד לא לשנות את הנקודות, אותם פרטי ידע שעליהם יש קונצנזוס.

מבחינה זו, חייו של יוליוס קיסר הם אוצר שלא יסולא בפז עבור סופר. מותו של קיסר מסמל את המעבר של החברה הרומאית, שפחות או יותר שלטה ברוב העולם הנאור של אותה תקופה, מרפובליקה (שהיא סוג של דמוקרטיה מעוותת) לקיסרות (שהיא לא סוג של דמוקרטיה). עצם הנושא כבר מסקרן מאוד. בנוסף זו אולי התקופה המתועדת ביותר של העת העתיקה, ולפעמים תקופה זו מתוארת ברמת דיוק של היום הבודד ועל ידי מספר אנשים שונים (כולל קיסר עצמו). מחד, לסופר ישנה עבודה קלה: יש הרבה נקודות לחבר בניהן. מאידך, קיסר היה איש גדול ויש עליו מידע רב. כשיש כל כך הרבה מידע על איש גדול, כולם כותבים עליו. חיי קיסר מעולם לא ירדו מסדר היום. במצב דברים כזה קשה מאוד לכתוב משהו מקורי.

מנפרדי החליט לנסות להיות מקורי. כמסגרת לסיפור הוא בחר בשבוע האחרון של חיי קיסר, ומראש הגביל עצמו לאינטרוול קטן בסיפור הגדול של חיי קיסר. בחירה זו מעניקה למנפרדי את החופש להמציא. אחת הטעויות הידועות בהיסטוריה הוא ההוצאה מההקשר ההיסטורית. למשל, לאחר קריאה בספרי היסטוריה אפשר לטעון שהרומאים היו עם לא מוסרי, בגלל שהחזיקו בעבדים וצלבו אנשים. טענה כזו היא בעייתית, בגלל שהנחת המוצא שלה היא שאפשר להשוות משהו שקרה לפני 2000 שנה להיום. אם רוצים לנסות ולשפוט את הרומאים מהבחינה המוסרית כדאי להשוות אותם לא לתקופתנו, אלא לשאר העולם בתקופה ההיא. אז הרומאים כבר לא נראים כל-כך לא מוסריים.

מנפרדי מצליח ליפול למלכודת ההוצאה מהקשר. הדמויות בספר והיחסים ביניהן, נראות כמו חיקוי עלוב של תקופתנו אנו. מנפרדי לא נכנס לרוח התקופה, ולא מתאר עולם "רומאי" (אפילו לא "כאילו רומאי"). אמחיש נקודה זו בעזרת דוגמא מהספר:

קיסר נפנה לעבר כלא טוליאנום: מדוע רצחתי את ורקינגטוריקס?"

סיליוס: "אילו מחשבות עוברות בראשך? זה החוק, אינך יודע? האויבים המנוצחים צריכים ללכת אחרי מרכבתו של המנצח ואחר כך למות בחנק, כך היה מאז ומעולם."

קיסר: "זו ברבריות. המסורת צריכה לסמל ערכים שיש לשמר ובמקום  זאת, רק בשל העובדה שהיא עתיקה, היא משיבה אותנו לימים ארכאיים קדומים, לקהילות
פראיות ובורות, למנהגים אכזריים."

דיאלוגים ומשפטים רבים כדוגמת זה נמצאים בספר. משפטים כמו ששם מנפרדי
בפיו של קיסר כנראה שלא נאמרו על ידי אף אחד בעת ההיא, ולבטח לא על ידי קיסר עצמו. רומאי כמו קיסר, בן למעמד השולט, אדם עם צבא פרטי, מוסר מפוקפק (על קיסר אומרים שהגיע לשלמות באומנות של לקיחת הלוואות ואי החזרתן, האיש לווה הון עתק בחייו ומעולם לא טרח להחזיר ואף לו חוב אחד), אדם מורכב (קיסר כתב שירים, פיקד על צבאות בשדה הקרב, ניהל מדינות, נאם נאומים…), אדם שכבש מדינות בלי אישור הסנאט ורק למען גדולתו האישית, אדם שמכר מאות אלפי עבדים גאלים במכירה אחת כי זמנו דחק בו, אדם שחיסל שליש מאוכלוסיית גאליה במהלך עשר שנים (ההערכה של קיסר עצמו היא שמיליון מתוך שלושה מיליון גאלים מתו בגלל המלחמה שלו, רובם אזרחים שנטבחו. הערכות מודרניות מינימאליות מדברות על מאות אלפים של מתים). רומאי כמו קיסר לעולם לא היה מפיק מפיו משפט ככל כך בנאלי כמו שכתב מנפרדי.

בכלל, מנפרדי מצטיין בהשטחת דמויות גדולות. גם קיסר, גם מרקוס אנטוניוס, גם קיקרו ועוד רבים אחרים. כולם מוצגים באופן מאוד מצומצם ועם אופי רופס, לא מעניין, "בורגני קטן" הייתי אומר. הכישלון מתחדד ומתבלט כשמגעים לדמויות כמו קיסר ואנטוניוס מכיוון שעל דמויות אלו נכתבו מאות ספרי היסטוריה, שירים, מחזות, רומנים, סרטים וסדרות. אדם מלומד כמו מנפרדי (מנפרדי בין השאר הוא גם היסטוריון) היה צריך להעניק לדמויות מעט יותר נפח, לציירן קצת פחות
בורגניות ועלובות. באותו הקשר הרומן גם לא מכיל תיאורים מעניינים של חיי היום יום ברומא העתיקה. כרגיל בהיסטוריה יש מעט מידע יחסית על חיי היום יום בתקופה מסוימת.אבל לגבי רומא העתיקה של שלהי הרפובליקה, גם המעט שיש  מספיק כדי להעניק מעט יותר צבע "רומאי" לסיפור, ולהפכו למעט יותר מעניין. גם כאן מנפרדי מציג את רומא העתיקה כמעין כגרסה כפרית של תקופתנו אנו.

הכתיבה בספר אינה קוהרנטית, במובן השלילי. פרקי הספר מחוברים באופן
רופף ולא משכנע. פעמים רבות הקורא מתבלבל ולא מצליח לעקוב אחרי הדמויות ומעשיהן והסצנות השונות והדמויות שבהן לא מצליחות להתרכב למקשה אחת ברורה. פעמים רבות מידי הקורא מתקשה להבין מה קורה כאן, ולמה.

בסיכומו של דבר, הספר לא כל-כך נורא, ויכול לשמש אתנחתא נאה וחביבה עבור מי שז'אנר הרומנים ההיסטוריים חביב עליו. עם זאת, מי שמצפה לעומק כמו בספר
"אני קלאודיוס" או ירידה לפרטים כמו בסדרת הספרים של קולין מקאלוג (Colleen McCullough) על שלהי הרפובליקה הרומית, עלול להתאכזב מספרו של מנפרדי.

ירח מלא במרס – ולריו מאסימו מנפרדי – מאיטלקית: מונה גודאר – כנרת,
זמורה-בית – מוציאים לאור – 2012