בעין טובה / טור אישי

למה סופיות הדיון לא יכולה לעמוד במקום הכבוד לדיון? מה באמת לקוי בשיטה שהולידה בין השאר את אסון הכרמל, ומה בין מהפיכת הסלולר לחוק הסופרים?

Print Friendly

למה סופיות הדיון לא יכולה לעמוד במקום הכבוד לדיון? מה באמת לקוי בשיטה שהולידה בין השאר את אסון הכרמל, ומה בין מהפיכת הסלולר לחוק הסופרים?

מאת טובה אבן חן

האם יש שופטים בירושלים?

מערכת המשפט הישראלית נדרשת לחשיבה מחודשת. רק לאחרונה צפינו בחלחלה במשפחת גרינשפן האצילית, אשר מנסה את כוחה מול שיכור שהותיר את בתם שחר תלויה בין שמים וארץ. עונשו של אדם שיצא מביתו במגמה לשתות, ידע שיצטרך לנהוג חזרה ודרס ילדה כמעט למוות, נקבע בעסקת טיעון. 600 שעות עבודות שירות ושלילת רישיון למספר שנים. לכל אחד ברור שאין כאן לא צדק ולא יושרה, לא חמלה ולא התחשבות. בית המשפט לא שעה אל הנזק ולא לקח בחשבון את האחריות של הדורס. בפני בית המשפט הוצגה עסקת טיעון והדבר התקבל באופן אוטומטי. עכשיו, באה המשפחה לבג"ץ, לשאול אם אפשר לפתוח פסק דין חלוט כדי לשקול מחדש את חומרת העונש. את הצדק, את האמת. לפי השכל הישר.

מה צריך לעמוד בראש מעייניו של בג"ץ? האם העובדה שהדיון הסתיים יכולה לעמוד במקום עשיית צדק? האם מישהו היה מעלה בדעתו שפתיחת הדיון הזה מחדש, בקשר לשחר גרינשפן, יכול חלילה לאיים על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק באיזשהו אופן?

אילו היה זה מקרה יחיד, ניחא. אלא שדווקא משום שמדובר באלפי מקרים שבהם נרקמות עסקאות טיעון, מתרחקת והולכת האפשרות לחרוג מן הכללים ולפתוח את הדיון מחדש. מה יהיה על תיקים אחרים? זו כבר שאלה קצת יותר מורכבת, שאלה של סדר ציבורי ולא של שלטון החוק או הדמוקרטיה. טענה דומה לזו הועלתה בפרקליטות המדינה, כאשר כבר בשנת 2004 היה מי שניסה להדיח את ראש המכון הפתולוגי , הפרופסור היס. אם הלה יודח כתוצאה ממעילה בתפקידו, תסתכן המערכת המשפטית בגל בקשות למשפטים חוזרים. לכן ממשיך היס לכתוב חוות דעת שמי יודע מה הן טומנות בחובן. לאב הצעיר שישב שש שנים בכלא, הודות לחוות דעתו של היס, ואשר לפיה נקבעה אחריותו של האב למות בנו, זה כבר לא יעזור. לא זו בלבד שהוא שכל תינוק בן ארבעה חודשים, אלא שהוא גם ישב בכלא וגם נדרשות לו שנים כדי להילחם בהיס במערכת האזרחית.

לכל בר דעת ברור, שהבקשות הללו לפתוח את הדיון מחדש לאחר עסקת טיעון, או כאשר הובהר שמי שעסק בדו"חות פתולוגיים מעל בתפקידו – אינן מסכנות בכהוא זה לא את שלטון החוק ולא את הדמוקרטיה. להיפך, הפרקליטות מוזילה בסירובה לפתוח תיקים את שלטון החוק, משבשת את ההיגיון ואת כוחו של החוק להרתיע באמצעות עסקאות טיעון מבזות. פתיחת הדיון מחדש על ידי בג"ץ תבליט את היושרה והאומץ של בג"ץ לעומת הרוטינה המשחיתה של עסקאות הטיעון והקביעות הלא אחראיות של הפרקליטות.

למה במקרה הזה השיח הציבורי משתנה? גבעת האולפנה

למה במקרה הזה השיח הציבורי משתנה? גבעת האולפנה

אז כיצד זה  פתאום, כשמדובר בפסק דין "חלוט" על הריסת בתי שכונת האולפנה בבית אל, כזה שהתקבל בשלומיאליות במקרה הטוב ובזדון מצידה של הפרקליטות במקרה הפחות טוב, משתנה השיח? פתאום, 30 משפחות, כ-400 אנשים שאפילו לא נכחו בדיונים, הופכים שקופים ואנחנו שומעים רק על "פגיעה בדמוקרטיה" ו"שלטון החוק"? ההתעקשות של בג"ץ על סופיות הדיון היא עקב האכילס של בג"ץ, לא תפארתו.

בהלכות הפסיקה היהודית קיים מצב שבו כאשר מובא אדם לפני בית הדין והוא לא מכיר את זכויותיו, טוען בית הדין עבורו. אולי כדי להאדיר את כוחה של הדמוקרטיה ושל שלטון החוק היו יכולים שופטי בג"ץ לאמץ כמה מן הטיפים של חז"ל, ולא רק את אלה שיונקים מהחוק העותמאני, המנדטורי ו/או האמריקני. כל כך קשה היה לבג"ץ לצפות פני עתיד? לדרוש לא לפעול עד שהבעלות על הקרקע בגבעת האולפנה תתברר בבית המשפט המחוזי? לדרוש מהיועה"מ לממשלה להיוועץ בממשלה שוב ושוב ולא להכריע בגורל הבתים הללו, משל היו רהיטים שאפשר להעביר באמצעות עגלת אלטע זאכען? ולהסרת ספק: תושבי שכונת האולפנה לא ידעו שהקרקע שייכת למישהו. הם ידעו שהיא נקנתה. באו אנשי "שלום עכשיו" ו"יש דין" לאחר חקירה ודרישה, מצאו "בעלים" שקניינו עדיין מוטל בספק, והשיגו בכך את פסק הדין להרוס את הבתים. כמה מתוק הניצחון! כשתראו לי את הערבי הראשון שייצא נשכר מהמהלך הזה, אוריד את הכובע…

לקחים משמעותיים מדו"ח אסון הכרמל

דו"ח המבקר על אסון הכרמל אכן מקיף ומטלטל. הבקשות לפטר את שר הפנים ושר האוצר לא מרגיעות. גם אם הללו היו מתפטרים ביוזמתם, השיטה הייתה נמשכת, ואת ניפוץ השיטה אנחנו צריכים לדרוש. זאת הזדמנות נהדרת לדון בכובד ראש בדרך שבה מתנהל תקציב המדינה. פעם האיר את עיניי מנכ"ל משרד ממשלתי בעניין. הרי למדינה יש תקציב. הוא מאושר בסוף כל שנה. לכל משרד יש שר ומנכ"ל. מה שהיה צריך לעשות משרד האוצר הוא להעביר בתחילת כל שנה למשרדי הממשלה השונים את הסכומים שהוקצבו. חלק מן הסכומים קבועים מראש (מה שמכונה "צבועים") וחלקם לשימוש המשרד על פי תכניות שנתיות שהוצגו מראש, שהרי אחרת לא היה מאושר התקציב, ותלויות בהספק של ביצוען באותה שנה.

אבל המדינה שלנו מתנהלת אחרת. במשרד האוצר יש כיום עשרה מנכ"לים. פעם היו שנים עשר ונתניהו צמצם אותם לעשרה. התקציב עובר למשרדי הממשלה השונים בערך בחודש מאי. לא כל התקציב. על כל סעיף וסעיף צריך לריב עם רפרנט במשרד האוצר, בדרך כלל בחור בשנות העשרים המאוחרות שלו או קצת מעבר לכך, בערך במאי, כאמור, מתחיל כל משרד לבצע. בעצלתיים מתחילים לפרסם מכרזים, לחתום על חוזים, כל הסכומים שאינם משוריינים חוזרים לאוצר ב-31 לדצמבר, ותת הביצוע של התקציב עומד על משהו כמו 60 אחוז! עכשיו תסבירו לי איך אנחנו רוצים בדיוק לבנות מדינה?

השיטה צריכה להשתנות. הכרמל לאחר השריפה (צילום: ציפי מנשה)

השיטה צריכה להשתנות. הכרמל לאחר השריפה (צילום: ציפי מנשה)

הכשל הנוסף בשיטה, כפי שעולה מדו"ח המבקר, הוא הניהול ושיטת המינויים. מערך הכבאות הוא דוגמה לכל הגופים הממשלתיים, שבהם יושבים עובדים ומנהלים מטעם, שההסתדרות והפוליטיקאים (לדורותיהם, מכל המפלגות ואולי בעיקר, כמה אירוני, המפלגות הסוציאליסטיות או אלה שמתיימרות להיות סוציאל -דמוקרטיות) מאתרגים.

יושבים שם במקרים רבים אנשים שאינם מתאימים לתפקידם, שכל כסף שמזרימים להם לא מגיע ליעדו, שרוב השנה לא עובדים (אינשאללה, כי אין הרבה שריפות) וכשהם מושלים במערך כמו זה של הכבאות אין דרך לבצע שום רפורמה. עוד לא קם פוליטיקאי שיכול לנצח את השיטה בתנאים הקיימים. את זה צריך לשנות מהשורש. לפרק את ועדי העובדים שקמים על יוצריהם ולמוטט את הנפוטיזם (במערך הכבאות הוא פורח במיוחד, גם ברכבת ישראל).

בין מהפיכת הסלולר וחוק הסופרים

קרטל הוא רע. תמיד. מסתבר שלא רק כאשר הוא נועד לשמור על מחירים גבוהים. קרטל הוא רע גם כאשר הוא מוזיל מחירים באופן מופרז. דומה שבחודש האחרון נקרו בדרכנו שתי דוגמאות אולטימטיביות לעניין. הראשונה היא מהפיכת הסלולר. איך הצליחו חברות הסלולר לגרוף סכום דמיוני של עשרים מיליארד שקלים של רווח? פשוט: שלוש השחקניות, פלאפון סלקום ופרטנר, לא רק ששלטו בשוק, אלא שנראה כי הן תיאמו ביניהן את המחירים כך שאף אחד מן הצרכנים לא יוכל לחמוק מנחת זרוען. החגיגה עומדת להסתיים בגלל השחקנים הנוספים שנכנסו לשוק. יש האומרים שזה יפגע בקרנות הפנסיה שלנו. נקווה לטוב.

הקרטל השני הוא הפוך משהו. חנויות הספרים הפרטיות נעלמו מאז שנות השבעים. המונופול הכוחני נוהל בידי סטימצקי, שהיה עשיר וכוחני. בעלי החנויות הפרטיות לא יכלו להילחם בו, בארי הכל יכול, הוא קנה בזול מהוצאות הספרים ומכר ביוקר. המודל העסקי שלו הסתמך על האהבה של עובדיו למילה הכתובה… ותלוש השכר לא היווה בעיה עבורם. עד שהגיעה צומת ספרים. כדי לחדור אל השוק היא הייתה חייבת לתקוף בזירה היחידה שנותרה: מחירי הספרים. זו הייתה הבטן הרכה של סטימצקי. מאז, הקרטל פורח ושתי הרשתות גם יחד הוזילו את הספרים והזניחו את הסופרים. הוצאות הספרים מזמן עפר לרגלי סטימצקי וצומת. והסופרים שילמו את המחיר. אלא שאין להם במה לשלם. בואו נקווה שחוק הסופרים יתקן את המצב ושעם הזמן נוכל לחזור ולרכוש ספר במתנה ושמחירו יהיה מכובד מספיק להיקרא בשם ספר.

Print Friendly

על אודות טובה אבן חן

טוענת רבנית מן המחזור הראשון, מגשרת, עורכת וכותבת, כאן במגפון. גם סבתא, לעתים מזומנות
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.