ציפיות הן נשמת החיים. מרגע שפתחנו עיניים אנחנו מצפים כל הזמן: שנגיע בזמן ללימודים או לעבודה, שנחזור הביתה בשלום מהנהיגה בכבישים, שנסתדר עם מגבלת הכסף, שנהיה בריאים, שנישן טוב בלילה וכך הלאה. כל רגע עמוס ציפיות, שעיקרן התקווה שהחיים יאירו אלינו פנים, שישפר עלינו הגורל או לפחות שנשיג את יעדינו העיקריים בחיים.

הציפיות כה אוטומטיות בחלקן, עד שאיננו נותנים דעתנו עליהן: שהאוטו יידלק בבוקר, שהרמזור יתחלף ולא יתקע, שינהגו בי בנימוס ובכבוד, שמקום העבודה יהיה נעים ומתגמל חברתית וכלכלית. במיוחד בנוגע ליחסים בינאישיים, אנחנו מלאי ציפיות: שהחברות תהיה מספקת ובונה, שנחוש מובנים, מקובלים, מוערכים ואהובים, שהזוגיות תמלא את הצורך באינטימיות, במיניות טובה, בביטחון רגשי, בביטוי עצמי, וגם כסטטוס חברתי או כמסגרת שתספק ביטחון כלכלי.

אנחנו מצפים שהילדים יתפתחו כהלכה ויהיו בריאים, חמודים וחכמים, ושנהיה איתם בקשר טוב, חברי ונעים. אנחנו מצפים לחוות אהבה כמשפחה, שנסתדר עם ההורים שלנו ועם אלה של בן/בת זוגנו… בקיצור – ציפיות, ציפיות ציפיות, מכל אדם, מכל מצב בכל הקשר של יחסים.

כמובן, ישנן גם הציפיות שלנו מעצמנו: שנצליח, שנתפקד, שנחווה רגשות טובים, שלא יעלו בנו רגשות מרים של כעס, תסכול אכזבה וייאוש, שנהיה אופטימיים, אנרגטיים, חברותיים וכולי. איש איש ומשאלותיו כלפי עצמו.

ציפיות לחוד ומציאות לחוד

אין אדם ללא ציפיות מעצמו ומהזולת ומהחיים בכל רגע ורגע. חלק מהציפיות אוטומטי, חלקן מתחת לסף המודע וחלקן מודעות לגמרי. הציפיות מעניקות כיון ומטרה לחיינו. האכזבה מן המצופה עלולה לגרום לנפילות רגשיות, ואחד התחומים הפגיעים הוא מערכות יחסים.

הציפיות כלפי בן הזוג, כלפי עצמי במערכת הזוגית וכלפי הכיוון והאופן שאנחנו רוצים שהמערכת הזוגית תפעל לפיו הן בלתי נמנעות ומבנות את הקשר. אם אני רוצה נישואים ומשפחה, אלה ציפיות שמבנות את כיוון הקשר. אם אני רוצה לגור במקום מסוים ולחיות על פי ערכים מסוימים, מתבקשת התאמת ציפיות בין בני הזוג ברמת "מדיניות העל". אך אם נרד לחיי היומיום, נראה שאין בנמצא (כמעט) אף זוג שאינו חווה פער בין הרצוי למצוי, בין הציפיות מבן הזוג ומעצמי לבין המתקיים בפועל. כאשר הנסיך והנסיכה פושטים מדים לאחר שלב ההתאהבות וחוזרים לממדי אנוש, מתפוררים ערפילי הפנטזיות על המדהימות ההדדית ובצידן מתגלות אכזבות. זה לא כמו שציפינו. הצד השני פחות מתייחס, עוזר, מבין, סקסי, אנרגטי, משתף פעולה, ובקיצור, פחות מאשר דמיינו וציפינו.

העבודה מתחילה עם עצמי: עליי לברר כיצד אני מגיב לתסכול ואכזבה 

ועכשיו, איך מסתדרים עם "הפחות" הזה ועם האכזבה? אפשר להתאכזב עמוקות ולנתק מגע. פרידה, סוף. גם בקשר הבא התהליך יחזור על עצמו, ציפייה ואז התפכחות, זהו תהליך בלתי נמנע. הכול הוא שאלה של מינון והיקף, איך מפרידים תפל מעיקר, ומה היא עוצמת התגובה האישית לאכזבה. כאן מתחילה ה"עבודה" – כל אחד על עצמו והאחד עם האחר.

העבודה מתחילה עם עצמי: עליי לברר כיצד אני מגיב לתסכול ואכזבה, כמה מרמור, כעס, ביקורת, ייאוש וכדומה מעוררת בי הציפייה שאכזבה? מדוע העוצמה כה רבה והאם אפשר למתן את עוצמת חוסר הנחת הפנימי?

כעת מתחילה העבודה עם הזולת. עליי לפתח את היכולת לעבור מפסים של כעס וביקורת להבנת הזולת, צרכיו וציפיותיו והנכונות לנוע איתו ולקראתו. כדי לא להיתקע עם ציפיות שלא עולות יפה, יש להיכנס לתהליך של עבודה רגשית ותודעתית קבועה. פשרנות, התאמה והשלמה הן חלק מאבני הבניין של התהליך. חלק אחר וחשוב לא פחות הוא הרחבת טווח הראייה. נכון שיש אכזבה בתחום מסוים, אך אפשר להרחיב את המבט ולראות את היתרונות שמצויים בתחומים האחרים, שמהם נשאב את הסיפוק והיכולת להשלים עם האכזבה ואפילו לשחרר אותה. לא נורא שא' אינו כפי שציפינו, שהרי יש לנו כל כך הרבה משאר האותיות. הגעה לאיזון עם המצוי והיכולת לחיות עם ניגודים (זה מאכזב וזה מתגמל) – זוהי בעצם זרימת החיים.

תהליך מתמיד על פס הייצור הזוגי

הציפיות משתנות עם הזמן, הן חומר גלם הנמצא בתהליך זרימה מתמיד, שנכנס כל הזמן למערכת הזוגית והנפשית בהתאם לנסיבות ולצרכים המשתנים. חלקן ממומש, חלקן מתכלה והופך לא רלוונטי יותר, חלקן לא עולה יפה, וכך הלאה, בתהליך מתמיד על פס הייצור הזוגי. ישנן ציפיות יציבות ומקובעות המעניקות זהות וביטחון וישנן כאלה שמשתנות על הזמן. ציפיות יתר עלולות להרוס מערכות יחסים ולהביא לעימותים חריפים, שבהם כל צד מושך לכיוון מנוגד. התאמת ציפיות, ויתור, הגמשה, הורדת הרף ובפרט המחשבה "מי אמר שדווקא אני צודק" לעומת "מי אומר שהדברים צריכים להתנהל לפי ראות עיניי?" מאווררת דחיסות רגשית, מפחיתה מההתחשבנות לטובת הנדיבות.

במקום "קודם שהוא יעשה ב` ואז בתמורה אני אעשה ג`", אחליט שאלך לקראתו ואמלא את ציפיותיו במגוון התחומים שביקש, לפחות שניים-שלושה, ואז באורח פלא ובלי ששמתי לב, אקבל מה שביקשתי, ובגדול (הדברים אמורים, כמובן, לבני שני המינים).

כאן ניתן לברך: מי ייתן ואהיה אני זה שיתחיל למלא את ציפיות הזולת, בלי סטופר שימדוד זמנים לתמורה שתגיע, אלא מתוך סיפוק פנימי שאני מסוגל להגיע אליו בעזרת עצמי.

• אילנה היא פסיכולוגית, פסיכוסקסולוגית ויועץ נישואין. דף הפייסבוק של אילנה