באחד הדיונים שנערכו בנושא האיום האיראני, נשאל נתניהו בשלב מסוים על-ידי אחד המשתתפים האם הוא חשב על מה שעלול להתרחש ביום שאחרי תקיפה ישראלית באיראן. השאלה הכעיסה אותו עד כדי כך, שע"פ דיווח שנמסר ב"הארץ" – הוא לא הסתפק בהטחת אגרופו על השולחן, אלא הלם באגרופו גם על חזהו. "אם תהיה ועדת חקירה אני אלך ואגיד שאני האחראי", צוטט ראש הממשלה בזעמו כי רב.

והאמת, נתניהו צודק. אבל רק בתנאי שהוא אכן יעמוד במילתו כבר עכשיו ויקים את ועדת החקירה לאלתר. תהיה לה, לוועדת החקירה, הרבה מאוד תעסוקה, עוד לפני שנורה הטיל הראשון. כי כבר עתה ברור לכל מי שעיניו בראשו שהקמפיין שתכננו נתניהו וברק סטה ממסלולו באופן מסוכן ומאיים להתרסק. מה שהתחיל כתרגיל מבריק של הצמד-חמד, הולך להסתיים כפיאסקו גם אם יחליטו נתניהו וברק לתקוף ללא תיאום עם ארה"ב וגם אם יחליטו שלא לתקוף או להמתין לאור ירוק ממנה. שום דבר טוב כבר לא ייצא מזה. וכל מה שנותר הוא לצמצם את הנזקים למינימום האפשרי.

ועדת החקירה, אם תקום עכשיו, עשויה לחסוך קורבנות ונזקים מדיניים וכלכליים ענקיים; אבל על הבושה ועל הכלימה היא לא תכסה. אין די שלכת בעולם ואין מספיק שלג בתבל שיוכלו לכסות על חוסר האמון העמוק שנוצר בציבור הישראלי כלפי הנהגתו, זו שאמורה להוביל אותו למלחמה.

עוד לא היה מצב בתולדות האומה הזאת, שבו מדינת ישראל יוצאת למלחמה כאשר עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה הציבור מפולג וקרוע כל-כך בתוכו. בכל המלחמות עד עכשיו – המוצדקות והפחות מוצדקות; המוצלחות והפחות מוצלחות – היה קונצנזוס ציבורי. לפחות בשלבי פתיחת המלחמה.

הצמד נתניהו-ברק הצליח לשבור את כל השיאים, וליצור מצב שבו גם אם נידרש לצאת למלחמה וגם אם לא תהיה מוצדקת ממנה – זו תהיה מלחמה שתחילתה במחלוקת מרה ובאי אמון עמוק. לשיא השיאים הצליחו להגיע שני המנהיגים הדגולים הללו עם הקרע הגלוי שאותו הצליחו ליצור עם הצמרת הביטחונית של מדינת ישראל. עוד לא היה כדבר הזה בתולדותינו, שראש ממשלה ינזוף בפומבי בראשי צה"ל וישפיל אותם, רק משום שהביאו בפניו את התנגדותם המנומקת למבצע צבאי. באיראן ישבו אחמדינג'אד וכנופייתו – וחיככו את כפותיהם בסיפוק.

ועדת החקירה, אם תקום, תצטרך לבדוק לעומק את הסיבות להתנגדות הצמרת הביטחונית כולה לתקוף את איראן בלי גיבויה של ארה"ב, ואת הסיבה שבגללה סירבו נתניהו וברק להשתכנע. יותר מכך, ועדת החקירה תצטרך לבדוק מדוע בחר נתניהו בדרך הנזיפה הפומבית בראשי הדרג המקצועי, כדי להחניק את התנגדות ראשי הממסד הביטחוני לתקיפה. הוועדה תידרש לבדוק מדוע נתניהו וברק לא הבינו כי בעימות הפומבי עם הדרג הצבאי-המקצועי, הם ערערו את שרידי האמון הציבורי שחייב שיהיה במקרה של יציאה למתקפה. וגרוע מזה: נתניהו וברק התעלמו מההשלכות החמורות שיש לעימות כזה על שרידי האמינות שיש למדינת ישראל בקרב ידידיה. וגם אויביה.

וכאן מגיע הנושא העיקרי השני שבו צריכה להתמקד ועדת החקירה שתקום: הכרסום חסר התקנה, לטווח הארוך, שנגרם ליחסי ישראל-ארה"ב. כי גם אם ישראל לא תתקוף לבדה וגם אם הכל ייעשה בתיאום עם ארה"ב – את המשקעים שנוצרו אי-אפשר יהיה לסלק. הקורוזיה ביחסי ישראל וארה"ב החלה כבר בפעולתה ההרסנית, עוד בטרם נורתה ירייה אחת. החומצה כבר מעכלת את היסודות שעליהם הושתתה הברית.

שלא תהיינה אשליות לאיש: לאמריקאים זיכרון ארוך. הם לא ישכחו במהרה כיצד ניסתה ישראל לגרור אותם למלחמה, תוך ניצול צירוף הנסיבות של הבחירות לנשיאות. אובמה והדמוקרטים בוודאי לא ישכחו. גם הרפובליקנים, שעליהם בונה נתניהו את יהבו, יפנימו, מן הסתם, את הלקח. כי בסופו של דבר, לראשונה ביחסי ישראל ארה"ב, ניסתה ישראל לאנוס נשיא אמריקני לצאת למלחמה משיקולי בחירות. ואם זאת לא התערבות בוטה בבחירות לנשיאות ארה"ב – שום דבר כבר לא ייחשב להתערבות בבחירות. לכן כדאי מאוד לנתניהו להיכנס לכוננות ספיגה לקראת המקרה הסביר שבו ייבחר אובמה לקדנציה שנייה. אובמה, יש לשער, יכין נקמה קרה בכפיות קטנות. הוא יעשה לנתניהו את המוות.

ואגב, אם נתניהו ממהר להתנדב להקים ועדת חקירה, אולי יעשה זאת באותה הזדמנות חגיגית גם בהקשר לכישלונה הקולוסאלי של מדיניותו הכלכלית. בתחילת כהונתו, כאשר חילק בנדיבות מכל טוב הארץ לעשירים ולחרדים וכאשר הוריד את שיעורי מס ההכנסה ללא חשבון – הוא הבטיח צמיחה שתיטיב עם כל העם. אין זמן מתאים יותר להקים ועדת חקירה, כאשר, לפתע פתאום, מוצא נתניהו את עצמו עם גירעון שמאיים לקבור את המשק.

[related-posts]