הארץ שלנו. הארץ שהיתה שלנו

אקורד הסיום של "הארץ" כפי שאנחנו זוכרים ומכירים ומוקירים אותו, הוא גם ובעיקר הרגע המתוק של הניצחון. הניצחון של ההמון שהולך אחרי ישראל היום. הניצחון של הלחם, השעשועים, הריאליטי הגס, של שנאת הזר ושל העיתון בחינם

Print Friendly

סיפורו העגום של עיתון הארץ הוא לא רק סיפורו (העגום) של עיתון הארץ. הוא סיפורה של הארץ. של הארץ שלנו. ואולי של הארץ שהיתה שלנו. ובעצם, למה עגום? כי סיפורו של הארץ הוא גם סיפור של ניצחון. ניצחון גורף, חד-משמעי, חד, חלק ואכזר. במקום שבו עיתון הארץ משתנה, מצטמק, מצטמצם; במקום שבו העורך הראשי של הארץ מציין במפורש שהדגש של העיתון יעבור לדיגיטל,  והוא בעצם מצהיר על מותו הממשמש ובא של הארץ כפי שכולנו הכרנו ולמדנו להכיר ולהוקיר – וגם לחבב, לאהוב ואפילו להתמכר לו – אז מה נגיד אנחנו.

בית 'הארץ' ברחוב שוקן. (צילום: דן בר דב)

כמו שכל תבוסה של אחד היא ניצחון של אחר, כך הוא גם סיפורו של הארץ. כי עיתון הארץ הוא לא עוד עיתון. עיתון הארץ הוא מושג. הוא אייקון. הוא אחד מסמלי המדינה. קוראי הארץ, כמו מנהיגי הארץ, כמו חוקרי הארץ, כמו מדעני הארץ, כמו משוררי הארץ, כמו סופרי הארץ, כמו קציני הארץ – הם (היו?) זרעי היסוד של הארץ הזאת. זה לא טוב יותר מכל דבר אחר, זה לא רע יותר מהרבה דברים אחרים; זו היתה פשוט המציאות.

 

האחרון שנשאר לעמוד על רגליו. עד ש

במקום שבו התפרקה האמירה, האידיאה – תהיה אשר תהיה – הארץ היה האחרון שנותר לעמוד על רגליו. ונראה שזה לא לעוד הרבה זמן. כן, נטייתו הפוליטית היתה ברורה. תמיד היתה ברורה, גם אם לא היתה חלק ממגילת העצמאות של העיתון. שמאל מדיני וימין כלכלי (לא תמיד באתו הסדר). זה התאים לרובד מסוים באוכלוסייה, למשך תקופה מסוימת בחיי המדינה. ובכל זאת, שכבה ידועה – לא עבה מדי – של אזרחים חיפשו ומצאו בהארץ את ארץ המפלט שלהם מול המכנה המשותף הנמוך ביותר. כי מה שלא נגיד על הארץ, כותביו, עורכיו וגם קוראיו – הם לא התביישו במי שהם ובמה שהם. לפעמים בצדק, פעמים רבות במנותק ממנו. לאורך רוב שנותיו, הארץ לא התכופף בפני הדרישות של המכנה המשותף הנמוך ביותר. הוא לא שאף להיות העיתון היומי הכי פופולארי, וגם אם חלם על זה – הוא לא פעל כמי ששואף לזה. איך אמרה הסיסמה שלהם לפני שנות דור? "עיתון אחד טוב מול כל הצהוב". "העיתון לאנשים חושבים".

וזה לא רק הארץ. זה היה גם עיתון "חדשות" מאותו בית יוצר, מוצר עיתונאי אחר, חצי חתרני, בועט, חצוף, שהגדיר מחדש את הגבולות של האמירה העיתונאית. שהגה שפה חדשה. שהגדיר אליטה חדשה. וכן, גם היא היתה ונעלמה כמיעוט. כמו גם המקומונים – "העיר" ו"כל העיר", אחד בתל-אביב והאחר בירושלים – שחרגו מכל הגדרה לוקאלית שהיתה ידועה כאן עד שהם קמו, ובעצם יסדו סוג של תרבות חול, תרבות חולין; שם תרבות ירושלמית חילונית וכאן תל-אביבית הדוניסטית אסקפיסטית. קראנו את הארץ, חיינו את "העיר", דפדפנו ב"חדשות" והיינו משוכנעים שהמצאנו לנו (כדברי המשורר הידוע) ארץ חדשה.

זה נשמע מתנשא. זה נשמע נפוח. זה נשמע מופלץ. ואולי זה כל אלה וגם יותר. אז מה? הארץ לא צריך – לא היה צריך – להתבייש במי שהוא; קוראיו לא צריכים (לא היו צריכים) להתנצל על מי שהם ועל ההעדפות שלהם. ממש לא. גם אם קוראי הארץ לא היו יותר טובים (וגם חדשות, העיר, כל העיר) – הם היו שונים. לפחות בעיני עצמם.

 

התבוסה של האחד היא ניצחון ברור וחד משמעי של האחר

התמורות, השינויים, הצמצומים, החיתוכים, המיזוגים, הפיטורים, הנרגנות – כל מה שקורה היום בעיתון הארץ, הם תבוסה. לא פחות מתבוסה. תבוסה של דור שלם. תבוסה של דור המדינה. תבוסה של הדור של רחביה; של רמת-אביב; של בבלי; של רמת-השרון; של אלה שלמדו באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת ת"א, בטכניון. ילידי הארץ, בניהם ונכדיהם של מקימי הארץ, האליטה האשכנזית המקורית. השורשית. הארץ היה עיר המקלט של השבט הלבן. והוא לא היה לבן דווקא בשל צבע עורו – הוא היה לבן בדיוק כפי שהיה הארץ לבן: שמאל פוליטי לבן וימין כלכלי קפיטליסטי לבן. אנשי הספרא והסייפא; אנשי היורים ובוכים; מצביעי השמאל הפוליטי והמרכז הכלכלי. קוראים שהיו בכל מאודם נגד כל מלחמות, אבל בארון חיכו המדים, הדרגות והנכונות לקום וללכת. כן, גם עד הסוף, כשצריך.

האקורד הנוכחי של הארץ – אקורד הסיום? – הוא רגע עצוב בחיי דור שלם שהולם ונעלם. ובעצם, אולי הוא לא נעלם. הוא פשוט נבלע בהמון. כי ההמון מאס בהארץ. ההמון מאס בהארץ, בכותביו, בעורכיו, בדעתו, בדעותיו, בדעתנותו. אולי גם בהתנשאותו. ההמון צריך תמונות גדולות, כותרות זועקות, הישרדות וכוכב נולד. ההמון מצביע בהמוניו, כי כזה הוא: המון. והמוני.

אבל אקורד הסיום (אכן סיום?) של הארץ כפי שאנחנו זוכרים ומכירים ומקצתנו מוקירים אותו, הוא גם ובעיקר הרגע המתוק של הניצחון. הניצחון של האוניברסיטה של אריאל; הניצחון של בית אל ומגרון; של אלקין ופאינה; הניצחון של חברון וקרית-ארבע; הניצחון של ליברמן וש"ס; של ביבי ושרה; של שלדון אדלסון ונתן אשל. ולמרבה האירוניה, התבוסה של הארץ היא גם הניצחון של ידיעות אחרונות, רגע לפני שהוא מפנה את הבמה להמון שהולך אחרי ישראל היום. לחם, שעשועים, ריאליטי גס, שנאת זרים ועיתון בחינם. איך אמר פעם פרס? "זה לא שאני הלכתי שמאלה – אני דווקא נשארתי במקום; זה כל השאר שהלכו ימינה". ככה גם קוראי הארץ: הם פשוט נשארו היכן שהם, וההמון שטף אותם, ועבר ונעלם במורד הזרם.

 

כמו בווגאס, כמו במקאו, כמו בכל בית קזינו: המנצח לוקח הכל

ישראל היום ניצח. ישראל היום כמותג, כסמל, כמהות. בארץ של היום לא נשאר מקום להארץ שלנו ובטח לא להארץ של פעם. אין לו מספיק קוראים, אין לו מספיק מפרסמים ועוד מעט גם לא יהיה לו למי למכור את שירותי הדפוס וההפצה שלו. אומרים שבעידן המודרני אין יותר מנצחים ומנוצחים במלחמות. שהכל יחסי. שהכל נמדדים בניואנסים. אבל כאן הכללי הזה לא עובד: במלחמה על התודעה – הניצחון הוא מוחלט והתבוסה מוחצת. אין כאן אמצע, אין אולי, אין אבל. יש מנצחים ברורים ויש מובסים.

מה שקורה בימים האלה עם עיתון הארץ הוא רק סמל ומשל למה שקורה בארץ שלנו. אולי בארץ שהיתה שלנו. הניצחון הושלם – המנצח לוקח הכל. כן, כמו בווגאס. כמו במקאו. במשחק הזה יש מנצח אחד ומפסידים רבים.

גיים אובר.

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיה, תקשורת-הון-שלטון, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

18 תגובות על הארץ שלנו. הארץ שהיתה שלנו

  1. מאת איטל‏:

    זה מה שאני חושבים באמת כותבים על הדברים של הארץ. http://www.latma.co.il/Tag.aspx?tagId=1499&Id=40

  2. מאת דודו אלהרר‏:

    מזמן מזמן מזמן לא נהניתי כל-כך… כל נהי במאמר הזה ראוי לעצמו… כל יבבה במקומה… כל הכאה על חטא… סוף סוף מתחילים לדכא את ההיבריס המתנשא הזה ללא מטען…

    עיתון הארץ הוא אויב הארץ.!

    לחמישית מבעלי העיתון יש זיקה ישירה למשטר הנאצי… נגד חמישית נוספת תלוי ועומד צו מעצר ברוסיה… ראש הנחש ב'הארץ' הוא גדעון לוי שעברו הנאצי של אביו טעון בדיקה…
    לפי קורא הארץ, השלטון היחיד שעיתון הארץ תמך בו היה הבריטי… לחושך הרודנות הקולוניאליסטית… איזה שְׁוִיצֵרִים… "בניהם ונכדיהם של מקימי המדינה" אלעק… שעושים הכל להחריב אותה כי הגיעו עוד יהודים… רבים… אחרים… שחושבים אחרת…

    הארץ תבע להפוך מזרח למערב… לשנות סדרי עולם… הַפִּיפִּי עלה לו לראש ושיבש את כל הסדר בשכל של המוח… לך תשכנע אותו שהוא לא אלהים… בלי תרופות…
    הלואי והסיוט הזה ייגמר… והארץ עם תומכיו יתפרדו כמו כל פועלי האָוֶן… נבואתו של ברוך קימרלינג "קץ שלטון האחוסלי"ם" קורמת עור וגידים… אמן סלה…

    • ברוך שפטרנו מעונשו של זה. הם שם ב"הארץ"חשבו יותר מדי עד שניסדק להם ההגיון הפשוט.

      במיוחד המוזר גדעון לוי שמי יודע מה אוכל לו את הנשמה ומה גורם לו לשנוא עצמו ולהשליך על אחרים.

      עכשיו תשליך. שיילך לים.

  3. מאת חנוך בירן‏:

    אלה שניצחו נצחון פירוס הוא, ארצנו הפכה להיות לדיקטטורה פשיסטית וגזענית ומי שנשאר עשוי מהזן שמשמיד את עצמו ואת מדינתו. לא לשכוח שלהארץ נוסף אוליגרך חדש שעסוק בדחיפתו של העיתון במסלול ההתרסקות הוודאי. אין צורך יותר בלבנים

  4. מאת אבנר‏:

    אם הארץ יסגר תעלם הסיבה היחידה לחיות במדינה הארורה הזאת

  5. מאת פנינה כץ‏:

    פוסט כואב ונוקב.
    מה שקורה בעיתון ה'ארץ' ולא רק אלא גם תהליך ארוך של קבורה הדרגתית של העיתונות במיטבה
    או בעצם של החופש, הסקרנות, התחקיר כולם משמשים כפארפרזה למצב החברה הישראלית השפויה שגם בעיתות של שפל הצליחה לאזן את הקולות הפאשיסטיים. השאלה אם יעמוד בה כוח זה בהמשך?

  6. מאת גל‏:

    גדלתי על "הארץ", ואני מצר על לכתו. אבל לכתו לא קורית עכשיו, היא קרתה לפני שנים. כשעיתונאי בכיר כותב שם שהעובדות לא רלוונטיות למאמר שלו, כשעורכת מדור שם כותבת שנושא העובדות הוא משני, אז זה לא "הארץ" שלי, זה גידול פרא ששכח מה זה עיתון ומה זו עיתונות בדמוקרטיה. זה נכון לכל העיתונים הגדולים בישראל, מה שמשאיר את השאלה אם ישראל היא דמוקרטיה. אבל זה לא בגלל הביביתון. המרצתון עשה את זה לעצמו ולכולנו לגמרי לבד, כמו גדול.

  7. מאת גלי בת חורין‏:

    "הארץ" היה העיתון היחיד לאנשים חושבים בארץ , עד לרגע שהחליט להכריז על מלחמה בציונות והפך להיות עיתון לאנשים שחושבים שהם חיים בסקנדינביה

    • מאת אבנר‏:

      הכותבת הנכבדה בת חורין ממחישה לטעמי את אחת הבעיות העיקריות של עיתון הארץ – מתן במה לא הכרחית ומוגזמת לאויבי הציונות השפויה כמו יובל אליצור, מישה ארנס וכל השייבים והאלדדים למיניהם

      • מאת שחר‏:

        כל עיתון צריךמדור בידורי, לא?
        אין כמו הפינה של שייב הקטנה ( "שייב" ואלדר זה אותו הדבר) או של ישראל הראל כסאטירה בריאה. לבכות מצחוק ולהיפך…

    • מאת ישראלי אמיתי‏:

      או שהציונות, במוטציה האחרונה (אבל בעצם די קודם) הכריזה עליו מלחמה. כמו שפרס אמר.

  8. מאת דוד‏:

    אני לא רוצה להפריע למחול ההספדה הזה, שיש בו הרבה נקודות נכונות
    עם העובדה הפשוטה
    שעיתון הארץ עדיין יוצא לאור. בתפוצה ארצית. מידי יום. ואפילו מוציא גירסה יומית באנגלית. ומחזיק אתר אינטרנט לא רע.
    אולי כדאי קצת לחכות עם ההספדה, נניח, ללאחר המוות?

    • מאת אבנר‏:

      מהפה שלך לצ'רלס דארווין

    • מאת ישראלי אמיתי‏:

      בדרכי דן בן אמוץ, אושיה בתולדות ישראל הלבנה וגם 'הארץ' בתקופות מסויימות, מספידים לפני.
      כי אחר כך לא בטוח שישאר מישהו להספיד.

  9. מאת קורא‏:

    ימין כלכלי?

    • מאת אבנר‏:

      כן, ימין כלכלי, גישה ביקורתית ומרוחקת לדמגוגיה הפופוליסטית של הסתדרות העובדים ולהטפתה לבינוניות.

  10. מאת דן‏:

    זה לא רק ניצחון של ההמון ושל ישראל היום,זה במידה לא מועטה גם ההפסד של הארץ שעשה בדרך לא מעט טעויות ודי שיחק לידי מתחריו הכתובת הייתה על הקיר עוד טרם הופעת ישראל היום בשטח,הופעתו רק החישה את התהליך