לפני שנים רבות צפיתי בסרט ישן שנקרא "עיר הקסם" (דומני שהתרגום היה "עיר קסומה", אבל השם המקורי הוא Magic Town, כך שאתם חופשיים להחליט בעצמכם מי צודק). בסרט מגלם ג'יימס סטיוארט את דמותו של ריפ סמית', בחור צעיר העומד בראש מכון סקרים עצמאי שעסקיו בכי רע – עד שהוא מגלה את קיומה של עיירה בשם גראנדוויו (Grandview), שהתפלגות ההצבעה בה זהה תמיד להתפלגות הלאומית כולה. ריפ מבין שמדובר במכרה זהב והוא ואנשיו נוסעים לשם כדי לערוך סקרי דעת קהל זולים, קלים ואמינים. לא ניכנס כאן למהלך הסרט כולו, אבל הכיוון ברור, אני מניח.

ובכן, הדבר הקרוב ביותר למדינה המנבאת את הנשיא הבא הוא מיזורי, מדינה הממוקמת, באופן שאולי יש בו מן הסמליות ואולי הוא רק עניין מקרי, במרכזה של ארצות הברית. מאז 1904, כל מועמד שניצח במיזורי זכה גם בנשיאות ארצות הברית. היו לכך רק שני יוצאי דופן. האחד, ב-1956, אז הצביעו תושבי מיזורי בעד מושל אילינוי השכנה, הדמוקרט אדליי סטיבנסון, שהפסיד בספירה הארצית לנשיא המכהן אייזנהאואר. והשנייה, ב-2008, אז זכה במיזורי ברוב בקטן הרפובליקני ג'ון מקיין, שנוצח בתוצאות הארציות על ידי טיפוס אחר מאילינוי, אחד בשם ברק אובמה. בקיצור, החל מראשית המאה ה-20, מיזורי מפספסת את הנשיא הנבחר בתדירות של אחת ל-52 שנה. מרשים מאוד, לכל הדעות.

אפשר להתחיל ולדקדק בפרטים, אבל רצוי קודם כל לקרוא את הטבלה הבאה, שאותה הרכבתי על בסיס מאגר הנתונים של דייב ליפ, אם רוצים להבין במה דברים אמורים.

העדפתם הפוליטית של תושבי מיזורי בבחירות לנשיאות: דמוקרטים מול רפובליקנים – בהשוואה לתוצאות הבחירות בארה"ב כולה:

מיזורי היא מדינה של מפגשים. הנהר הקרוי על שמה יוצא ממנה ונשפך אל המיסיסיפי. הרוק, הג'אז, הקאנטרי והבלוז יוצרים בה מזיגות אינסופיות והופכים נקודות כמו קנזאס סיטי (שבחלקה נמצאת בקנזאס ובחלקה במיזורי) וסנט לואיס למרכזי תרבות חשובים. יש בה שילוב מוצלח של ערים גדולות, ערי שדה בינוניות, עיירות קטנטנות וכפרים חקלאיים. היסטורית, לפחות, נשלטה המדינה במרבית שנותיה על ידי מושלים דמוקרטיים, עוד בתקופה בה הייתה מפלגה זו מזוהה עם הדרום השמרני, הדתי ותומך העבדות ולפני שהפכה למפלגה המייצגת קואליציה של מיעוטים אתניים, לרבות שחורים רבים. למרות זאת, היו מדינות דרומיות ותומכות עבדות מובהקות בהרבה ממנה, כמו ג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי, טנסי, דרום קרוליינה ועוד. מיזורי עצמה גבלה באילינוי, מדינה חופשית, והושפעה ממנה לא מעט.

עד כמה התרחקה מיזורי מעברה ומהגדרותיה ה"דרומיות" המוכרות והפכה להיות מדינת מרכז לכל דבר, אפשר לראות בערך הוויקיפדי של "קו מייסון-דיקסון". קו היסטורי זה נועד במקור לסמן קווי גבול שנויים במחלוקת בין כמה מדינות בצפון מזרח ארצות הברית, אבל לימים הפך למושג המזוהה עם התיחום הגיאוגרפי-תרבותי של ארצות הברית למדינות "דרום" ו"צפון". בתודעה האמריקנית, מאשר אותו ערך, כבר לא קיים זיהוי אוטומטי בין מדינות כמיזורי או פלורידה לבין הדרום האמריקני – למרות שבמקורן שתיהן כאלה.

הנשיא היחיד שהוציאה מיזורי מתוכה, הארי טרומן, נחשב לדמוקרט מובהק במושגים של זמננו. לעומתו, סימל מי שהיה שר המשפטים במימשל בוש, ג'ון אשקרופט, שמרנות קיצונית בהתגלמותה. בכלל, תושבי המדינה ידועים בספקנותם. לא לחינם היא מכונה "Show Me State", כלומר, מדינתם של אלה שאינם מוכנים להאמין לקביעה כלשהי זולת אם יגבה הקובע את הצהרתו בעובדות מוצקות.

שימו לב למה שמתרחש במדינה זו בבחירות הכלליות. במהלך 108 השנים האחרונות רק פעמיים נרשמה סטייה מהכלל, שלפיו מועמד מפלגתי לנשיאות המנצח במיזורי זוכה גם בתמיכת רוב האמריקנים במישור הארצי. לפני כן, כלומר ב-‏1900, הייתה עדיין מיזורי מדינה בעלת אופי חקלאי מובהק ונטתה בבירור לתמוך במועמד הדמוקרטי הכריזמטי, ויליאם ג'נינגס בריאן. בריאן גרף את תמיכת מצביעי מיזורי בהפרש של שישה אחוזים וחצי אבל נוצח בבחירות הארציות על ידי הרפובליקני ויליאם מקינלי (שכעבור שנה נרצח על ידי מתנקש). ב-1904 כבר ניבאה מיזורי את נצחונו של הרפובליקני טדי רוזוולט. מאז, כאמור, פספסה מיזורי רק פעמיים את בחירת הנשיא, ב-1956 אצל אייזנהאואר וב-2008 אצל אובמה. טדי רוזוולט, וודרו וילסון, וורן הארדינג, קאלווין קולידג', הרברט הובר, פרנקלין רוזוולט, הארי טרומן, דווייט אייזנהאואר (פעם אחת), ג'ון קנדי, לינדון ג'ונסון, ריצ'ארד ניקסון, ג'ימי קארטר, רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן – את כולם בחרה מיזורי במקביל לאמריקה כולה.

ההיסטוריה האלקטוראלית של ארצות הברית התברכה בכמה התמודדויות צמודות במיוחד. אחת המיתולוגיות שבהן היא זו של 1948, כאשר לאחר ההצבעה כבר פרסמו חלק מכלי התקשורת ידיעות פסקניות בדבר ניצחונו של טום דיואי. הם אכלו את הכובע: כמה שעות לאחר מכן התברר כי הנשיא המכהן, הארי טרומן, שירש את כס הנשיאות לאחר שקודמו רוזוולט הלך לעולמו, ניצח את יריבו הרפובליקני. אבל העובדה שמיזורי הלכה עם טרומן אינה אומרת הרבה, שכן כבר ציינתי שהייתה זו הזדמנות היסטורית מבחינת המיזוריאנים, לבחור בפעם הראשונה בהיסטוריה את בן מדינתם לתפקיד הרם ביותר.

כשמדברים על מרוצים צמודים במיוחד, ראש בראש, מזכירים כיום בעיקר שניים נוספים: זכייתו של קנדי ב-‏1960, אז גבר על ניקסון בהפרש של מעט יותר ממאה אלף קולות (מתוך יותר מ-‏68.3 מיליון קולות), כלומר 0.17%; ונצחונו של ג'ורג' וו. בוש על אל גור ב-‏2000, כאשר ניצחון זה התפשר בזכות שיטת האלקטורים, שהעניקה לבוש רוב דחוק לאחר שבספירה הכללית הוא קיבל 543 אלף קולות פחות מיריבו הדמוקרטי. גם בשני המקרים האלה צידדה מיזורי באלה שנבחרו, בספו של דבר, כנשיאים.

זהו זה. אם לא נחשיב את קו ההתחלה של 1900, הרי שב-‏108 השנים האחרונות סטתה מיזורי רק פעם אחת מהתוצאות הלאומיות. כמו גראנדוויו, אותה עיר דמיונית בסרט "עיר הקסם", היא מנבאת את תוצאות האמת הכלליות ואפשר להתייחס אליה כאל מידגם. במלים אחרות, חבל לשלם לסוקרים, דוגמים ושאר מומחי דעת קהל כדי שיפשטו על 49 המדינות האחרות ברחבי ארצות הברית וינסו לבדוק את המגמות בהן. אפשר להסתפק במיזורי גופא.

גם את הפסקה הקודמת אני מציע שלא לקחת ברצינות רבה מדי. יש כאן צירוף נאה של עובדות והתרחשויות, אבל על אף המיתאם הגבוה בין ההעדפות של מיזורי לאלה של האומה כולה יתכן בהחלט שגם מיזורי מסוגלת לשגות. ובכל זאת, אם מיזורי טועה פעם ב-‏52 שנה, עדיף לבדוק מה מתרחש בה לקראת בחירות 2060. שהרי בשנת 2060 יחלפו 52 שנים מאז התמודדות אובמה-מקיין וייתכן שמיזורי תטעה שוב.

[related-posts]