את הספר "אחות שמש" של דרור בורשטיין התחלתי לקרוא בערב-שבת, לאחר שקיבלתי "צו 8" כחלק ממבצע "עמוד ענן", וסיימתי לקרוא אותו ביום בו הסתיים המבצע ושוחררנו לביתנו, לרווחתנו. במהלך כל התקופה הזו שימש לי הספר נקודת אחיזה, נקודת משען בתוך המלחמה שהתחוללה בארץ ובתוכי פנימה. אי של שקט בין שריקות הכדורים מזה והמצפון המיוסר מזה, עוגן של יציבות בתוך אי הוודאות, החששות וחוסר האונים שהם מנת חלקה של הסיטואציה בה הייתי ואפפו אותי בכל התקופה הזו. ידעתי, שבין אם תהיה רגיעה כפי שייחלתי, ובין אם לאו, הספר הוא הרגיעה שלי. וכפי שקורה לא אחת בסיטואציות מעין אלו, שאתה מדמיין את הנורא מכל העלול להתרחש, התנחמתי בעובדה שגם אם חלילה אפול בשבי – ספרו הנהדר של בורשטיין יהיה בחקי, ולא אחוש לאוּת מלשוב ולקרוא בו.

"אחות שמש" מספר על ניסיונו של אורי אולמן להתחקות אחר האירועים והמניעים שעמדו מאחורי התאבדותה של אחותו, דורית. ישנו דמיון מסוים בין אורי, גיבור הספר, לבין בורשטיין הסופר, והוא ששניהם למדו משפטים והחליטו לעשות הסבה לספרות, אך בעוד בורשטיין לקח את הפנייה החדה הזו, אורי רק נשאר בצומת להתלבט ולבסוף חוזר לשמש כעורך דין. הוויכוח על מות המחבר ולידתו מחדש, כלומר האם לביוגרפיה של המחבר יש משמעות לסיפור שהוא כותב – נדוש אמנם, אך איני חושב שמדובר ב"מציצנות" בלבד. לא הייתי נדרש לכך לולא חשתי שקולו של בורשטיין התאחד עם קולו של אורי, בורשטיין השתלט על דמותו של אורי, שכן אורי מדבר בשפה גבוהה שאינה טבעית לדמותו, כפי שהיא עולה מן הספר, שהרי הוא מעיד על עצמו שיש בו עילגות מסוימת, עילגות אותה ביקש לשרש באמצעות לימודי הספרות, אותם לא השלים.

לא ניתן להתעלם מהפנים השונות של היהדות המפציעות בספר, ואף מעטרות את כריכתו בציור "פרה אדומה" של יונתן אופק. לרוב, היהדות בספר מוצגת באופן נלעג, כעבודה זרה ממש, כמו אצל החולה שמצפה שאלוהים יעזור לו לזכות במכונת הימורים או אצל המושתל שמשווה בין נאמנות לקב"ה לנאמנות למותג "סובארו". ציור הכריכה, שנקרא "פרה אדומה" אך מזכיר אסוציאטיבית את אחת הצלמיות שאבא של אורי, עמוס, מוצא בחצר ביתו – מאשש תחושה זו. אך אל מול אזכורים אלו, הספר מבכר את היהדות של חז"ל על פתגמיהם וברכות הנהנין שתיקנו, או יהדות ימי-הביניים והשירה שהצמיחה – "אחות שמש" הוא חלק מפסוק בשירו של משה אבן-עזרא, משורר בן התקופה – שנדמה כי המשותף להן הוא היותן חפים מכל זכר לעבודת אלילים. אלו, טוען הספר, הפנים היפות של היהדות.

נוכח כתיבתו הרהוטה של בורשטיין, על הדימויים ההומריים הנפלאים שלו ושליטתו ביד אמן במשפט המתפתל המזכיר את סגנונו של יעקב שבתאי, התגברה בי התחושה כי בורשטיין חש צורך לייצר דרמה בדמות פענוח בלשי של מקרה ההתאבדות העומד במרכז הסיפור, דרמה שתבטיח את תשומת לבו של קורא. כאילו מישהו חייב למות – או גרוע מכך, לאבד את עצמו לדעת – כדי להסיע את העלילה. זאת, למרות שהסיפור עצמו עומד גם בלעדיה. תחושה זו מתחזקת נוכח כך שאין בספר תובנה חדשה על מעשה ההתאבדות או המניעים לו. ההתאבדות אמנם אינה חיצונית לסיפור ואינה נכפית עליו, אך מאידך הוא אינו נצרך לה. הסיפור קיים גם בלעדיה.

 אחות שמש מאת דרור בורשטיין, הוצאת כתר, עורך – דרור משעני, שנת 2012, 188 עמ'