תצלום אחד טוב יותר מאלף מילים, אז קחו ארבעה צילומים, פוטו-רומן של סיפור ההתנקשות בחייכם. בתצלום העליון נראית רשת כבישים איכותית ומעוררת תיאבון. היא נמצאת מערבית לגבעת זאב, שהיא התנחלות צפונית לירושלים, וניתן לראות אותה מכביש 443 מזרח, במבט דרומה. לראותה בלבד; בין כביש 443 לרשת הכבישים החדשה, שרק חלקה נראה, מפרידים גדר אפורה גבוהה ושער פלדה צהוב, סגור ונעול.

כבר שנים שרשת כבישים משובחת זאת עומדת שוממת, אין יוצא ואין בא. גם לא צריך; בשטחים הכבושים, צפיפות תנועה או סיכון בטיחותי אינם תנאי מקדמי לסלילת כביש חדש.

בואו נמשיך לצילום משמאל. בתצלום  נראה כביש 5 הידוע גם כחוצה שומרון. הכביש מוליך מכביש החוף מזרחה, בחלקו המערבי שלושה נתיבים בכל מסלול ומזרחית לצומת קסם הוא מסתפק בשני נתיבים, כמובן שעם גדר הפרדה תקנית מבטון בין המסלולים. אוטוסטראדה. הכביש מסתיים בכניסה להתנחלות אריאל. אחריו ממשיך מזרחה כביש 505 שהוא כביש צר, דו-מסלולי.

באריאל מתגוררים 17,849 תושבים, וחלקו המזרחי של כביש 5 משמש בעיקר אותם. בכביש יש צומת מרומזר אחד בלבד, שני קילומטר מערבית לאריאל. ראש עיריית אריאל, רון נחמן, דורש לבטל את הצומת ולהקים במקום מחלף: "זו ממש שערורייה. מסכנים לשווא חיי נהגים ונוסעים. חייבים בצומת מחלף. אם לא תוסדר הבעיה בצומת ולא יוקם מחלף, אחסום את כביש חוצה שומרון".  במשך רוב שעות היום והלילה, חוצה שומרון הוא כביש מהיר ושומם, שדה ציד חביב על ניידות מתנ"א נושאות דבורה; אחרי הכל, איפה עוד אפשר למצוא בין הים לנהר עוד כביש מסלולי שכזה.

התצלום הבא, משמאל, מראה תאונת דרכים חזיתית, אחת מני עשרות רבות שאירעו בקטע הצפוני של כביש 65 ("עוקף כנרת"), בין צומת גולני לצומת קדרים. התאונה אירעה ביום 24 ינואר 2011 ונהרגו בה גבר בן 49 וקצין משטרה (תצלום: גיל אליהו). 51 בני אדם נהרגו בשבע השנים האחרונות בקטע הצפוני של כביש 65 הנחשב לאחד המסוכנים בארץ, רובם בתאונות חזיתיות. כביש 65 שהוא כביש העורק היחיד במזרח הגליל התחתון, כביש דו-מסלולי עם נתיב אחד בכל כיוון, ללא גדר הפרדה. הכביש משרת עשרות אלפי כלי רכב ביום, עם נפח תנועה כפול ומעלה בסופי שבוע; לנוסעים לגליל העליון ולגולן כמעט שאין כביש חלופי.

התצלום האחרון מראה סימולציה של הפיכת כביש 65 לכביש רחב ובטוח. הכביש הווירטואלי קיים בינתיים על מסך המחשב בלבד. תכנית יש, כביש אין. רוצים כבישים בטוחים? סעו לשטחים.

אין כמו השוואה בין כביש חמש לשישים-וחמש כדי להמחיש את הפער הזה, בין הצורך התחבורתי-בטיחותי לגחמה הפוליטית. כמובן שאין זו הדוגמה היחידה, רק הבוטה שבהן (אם כי "כביש המנהרות" בגוש עציון נותן לה פייט טוב). הפער הבלתי נתפס הזה, בין הזלזול המוחלט בדמם וזמנם של הנהגים לכניעה המוחלטת לרווחת המתנחלים, כבר מתקבל אצלנו בטבעיות, כאילו מדובר בתופעת טבע. כוח עליון. איש אינו מוחה, איש אינו חוסם את כביש 5 (וכמובן שלא את 65). אז היו עשרות הרוגים, והפקקים במוצאי שבת וחג לא נגמרים, אבל ככה הרי צריך להיות, לא?

זהו, שלא. דוגמת הכבישים מצטלמת טוב ואין אדם שפוי שיכול לסתור אותה או לתרץ אותה אבל רמיסת הנהג הישראלי לא מתחילה בקו הירוק. אם תרצו – או לא תרצו – תיתקלו בה בכל תחום בחיי הנהג הישראלי. ברשימה שלהלן תוכלו לפגוש את האנשים והגופים שממררים את חיינו. בטור קודם של ערב יום כיפור, סליחות, מניתי את חטאי תעשיית הרכב. הפעם מגיע תור חטאינו שלנו, חוטאים כחול-לבן, כל ישראל חברים.

1. ראש-הממשלה

עד פרוץ המאבק המאונן לצדק חברתי, כל הסקרים העלו, שהנושא המדאיג ביותר את אזרחי ישראל הוא תאונות הדרכים (אלא מה יטריד את מנוחת ישבני-צופי הריאליטי, הכיבוש?). במשרד ראש-הממשלה יש לא מעט גופים שמייעצים לו ומטפלים עבורו בנושאים ספיציפיים בעלי חשיבות ממלכתית: הרשות למלחמה בסמים, הרשות לקידום מעמד האשה, המועצה הלאומית לכלכלה…

ומה עם תאונות דרכים? רשות? אין. אולי יועץ מיוחד? אין. הרעיון המקורי מאחורי הקמת מינהל הבטיחות בדרכים היה, שכדי להבטיח עצמאותו הוא יהיה כפוף למשרד ראש-הממשלה ולא למשרד התחבורה. זה לא קרה.

זאת ועוד; את מי מינה ראש-הממשלה לשר התחבורה? את ישראל כץ, עסקן קטן, שעיקר כוחו במינויים פוליטיים.

2. ממשלת ישראל

לפחות שישה שרים אחראים ישירות על חייו, כבודו ורכושו של הנהג הישראלי.

– שר הביטחון אחראי על סלילת הכבישים בשטחים. כל כביש יקר ומיותר בשטחים בא על חשבון כביש חיוני במדינת ישראל.

– שר האוצר אחראי לכך שהמס על מכונית חדשה הוא כזה, שרוב האזרחים נאלצים לרכוש מכוניות זולות ו/או משומשות, שהן פחות בטוחות ויותר מזהמות ממכוניות חדשות משוכללות. הוא גם אחראי על מיסוי של 65 אחוז על הדלק (ושלא יספרו לכם שזה השיעור גם באירופה; שם אין מס קניה על רכב ומיסוי השימוש על-ידי הדלק הוא המקור היחיד למימון התשתית) ועל תקציב זעום לשיפור תשתית הכבישים.

– שר התחבורה… טוב, איפה להתחיל? באימפוטנציה של הרשות הלאומית לבטיחות שסרה למרותו? בהזנחת הכבישים והתחבורה הציבורית? בחוקי המהירות הארכאיים? בשת"פ עם המשטרה ברדיפת הנהג הישראלי?

– שר המשטרה (סליחה, השר לביטחון פנים). נותן גיבוי מלא ומוחלט למדיניות משטרת התנועה.

– שר החינוך. בתכנית הלימודים אין חינוך אלמנטרי לבטיחות, אין לימודי תיאוריה, אין לימוד נהיגה (שהיה צריך להיעשות במסגרת ממלכתית ולא בבתי ספר פרטיים). תרבות מוטורית? סליחה, מה זה?

– השר לאיכות הסביבה. גם אם נושא המיסוי הירוק שנוי במחלוקת, לא יכול להיות צידוק לכך שאוטובוסים בערים הגדולות לא יהיו חשמליים.

3. הכנסת

עיסוקה של הכנסת בנושא לא מגיע אפילו לידי מס שפתיים. ועדת הכלכלה של הכנסת, שעוסקת בחקיקה תעבורתית, פשוט לא מעוניינת (הדיון שלה בנושא מצלמות המהירות, שנערך חצי שנה אחרי הפעלתן, לא היה אלא מיקרופון פתוח לתעמולה המשטרתית), ועדת החקירה בנושא תאונות דרכים  היתה בדיחה עצובה. לא, לנהגי ישראל, ציבור של 3.5 מיליון אזרחים, אין לובי בכנסת. אפילו אוזן קשבת אחת אין לה בסדום.

4. משטרת התנועה

גוף נכלולי, שלא מהסס לשקר לציבור, למחוקק ולבית-המשפט, שמעדיף מלחמה פופוליסטית בנהגים במקום מלחמה בתאונות. רבבות דוחות מהירות מול אפס דוחות על נסיעה בנתיב השמאלי מדברים בעד עצמם.

5. רשויות ממלכתיות

– הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. טוב, תשאלו את היועץ המדעי שלה, שהתפטר במחאה על התנהלותה. יו"ר הרשות הוא ד"ר יעקב שיינין, רואה חשבון מקושר מחבורת הון-שלטון והאיש מאחורי תכנית מצלמות המהירות. מנכ"ל הרשות, נכון להבוקר, הוא אחד, רון מוסקוביץ. משנתו: "מצלמות האכיפה החדשות של המשטרה הן בשורה טובה לנהגים ומשתמשי הדרך בישראל. מהניסיון בעולם עולה שמצלמות מהירות מפחיתות את מספר התאונות… סקרים ותצפיות שעורכת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מגלים שעבירת המהירות נהפכה למכת מדינה. הטענה שהצבת מצלמות היא מס או גזל היא מופרכת".

– החברה הלאומית לדרכים (לשעבר מע"ץ). סלילה ברמה נמוכה, שילוט עלוב… כל מי שנהג פעם במדינה מתוקנת יודע איך צריך להיראות כביש חדש. עדיף היה לפרק אותה ולהוציא מכרזים לחברות זרות, שיכולתן מוכחת.

– המפקח על הביטוח. מפקח?! הצחקתם את חברות הביטוח.

– הממונה על ההגבלים העסקיים. הליסינג והמחירון – לא שאפשר להפריד ביניהם – הם הוכחה שהגוף הזה נמצא בתרדמת עמוקה.

 6. רודפי בצע

– חברות הביטוח. הרווחים המופרזים שלהם זועקים לשמים, החיוב הקרטליסטי ב"אמצעי מיגון" דורש חקירה פלילית ומנגנון מוסכי ההסדר דורש פירוק.

– חברות הליסינג. הרסו כל חלקה טובה, אם היתה כזאת, בנוף המוטורי המקומי. בגללן אתם משלמים יותר על אוטו חדש, בגללן אתם לא יכולים למכור את המכונית המשומשת. ועל המצאת "תחזוקת שבר" מגיע להן פרס ישראל.

– יבואני הרכב. כנציגים בלעדיים של היצרנים הם היו חייבים לספק לנו כל דגם וגירסה שמיוצרת על-ידי היצרן, תוך התנייה מוצדקת על החזקת מלאי חלפים. ואולם, חטאם הגדול הוא ההנחות המפליגות לחברות הליסינג, שמייקרות את הרכב לצרכן הפרטי.

– מלם-תים. משת"פים מגונים, מקימי ומפעילי מערך מצלמות המהירות החדשות.

7. רודפת כבוד

עמותת אור ירוק, שהשקר והדמגוגיה מנחות את פעילותה. זוכרים את העצומה הבדויה שלהם? גם להם, כמו למשטרת התנועה אותה הם מממנים, יש אותו סמרטוט אדום מול העיניים: מהירות.

אבי נאור, יו"ר אור ירוק: "מנתונים עדכניים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נגזרה לאחרונה המסקנה המופרכת הבאה: מהירות מעל המותר בחוק, היתה אחראית רק לחצי אחוז מכלל תאונות הדרכים שאירעו בשנת2011 . מה, במילים אחרות, אומרים לנו אנשי הלמ"ס? שהמהירות אינה הורגת כלל ואף אינה פוצעת. השפעתה על תאונות הדרכים היא, למעשה, כמעט אפסית".

שמואל אבואב, מנכ"ל אור ירוק: "אם הממשלה היתה מציבה מצלמות מהירות, אז הנהגים היו חוששים שייתפסו ולא היו נוסעים במהירות מופרזת".

8. בית-המשפט העליון

נקודת המפגש השכיחה ביותר של האזרח הישראלי עם מערכת המשפט הישראלית היא בית-המשפט לתעבורה. ואולם, כל נהג יודע, שבמקום ההוא עושים הדין והצדק פניית פרסה, ונטל הראיה על הנהג, שיוכיח שהוא זכאי. בית-המשפט העליון לא רק שלא שם לכך קץ, הוא ממעט להתערב וכשהוא כבר נדרש לדיני תעבורה כערכאת ערעור יוצאים מלפניו תקדימים תמוהים. גם בשבתו כבג"ץ לא ממהר בית-המשפט העליון להגן על זכויות הנהגים. דוגמאות מצויינות הן האישור השערורייתי שנתן להפעלת הקורס לנהיגה מונעת או מצלמות המהירות.

9. התקשורת

מתי ראיתם בפעם האחרונה התגייסות תקשורתית נגד העוולות שנגרמות לנהג או בעד זכויותיו הבסיסיות? למעט פעילות הגרילה של דובי בן-גדליהו בעיתון גלובס, זה לא קורה. עדיף לייחצן מאשר להילחם.

10. הנהג הישראלי

אם היה מתאגד, זה היה הכוח הפוליטי הגדול במדינה. אבל שלושה-וחצי מיליון נהגים מעדיפים לשתוק ולשמש שטיח לרגלי הממסד. אז פלא שדופקים אותכם מכל הכיוונים?

כותב המאמר רוני אהרונוביץ עורך וכותב את www.netcar.co.il