אילו המפלגות בישראל היו חברות בורסאיות ואני האנליסט המסקר את ענף הפוליטיקה, הייתי מוציא הערת הזהרה חמורה למשקיעים שלא יכנסו לענף הזה ולא ישימו עליו את יהבם וכספם. הייתי ממשיל את המערכת הפוליטית לתעשיות המעשנות של המהפכה התעשייתית ואת המפלגות לחברות ישנות וחלודות, שזה שנות דור לא עסקו במחקר ופיתוח, לא שינו את מוצריהם, לא את טכנולוגיות הייצור שלהן וגם לא את שיטות הניהול והתרבות הארגונית – שריד ופליט לעולם הולך ונעלם. 

שוק הפוליטיקה הוא בעל מאפיינים ייחודיים: הקונים של מוצריו, שזה אנחנו, כלל הציבור במדינה, הם גם השותפים בבעלות על המפלגות הפועלות בשוק זה (כאילו, כאילו). מצד אחד אנו יכולים להשפיע על טיב הפוליטיקה, אך מנגד אנו סוג של ציבור צרכנים שבוי בשוק לא משוכלל. זה מה יש. אין משהו אחר בשוק, ונראה שבדור הזה גם לא יהיה. זה מה שהדור הזה מסוגל לעשות. 

המוצרים הפוליטיים הם שלושה: 

(1) רעיונות לניהול המדינה;

(2) הכנת קאדר של פוליטיקאים לתפקידים בכנסת ובממשלה;

(3) להוות את זירת החיים הדמוקרטיים העיקרית במדינה. 

הרעיונות מיושנים, קאדר הפוליטיקאים הוא בינוני מינוס, ואילו זירת החיים הדמוקרטיים מתה מיתת נשיקה מאז היעלמות האבות המייסדים של המדינה. 

הניהול בענף זה והתרבות הארגונית המאפיינת אותו הם העתק מושלם של תיאוריית הארגונים של מקס ובר מתחילת המאה העשרים (1900). בראש הארגון המפלגתי, המשול לפירמידה גבוהה, ניצבים הפוליטיקאים הנבחרים שלו. להם הידע והיכולות (???) והם גם תופסים את עצמם כבעלי המפלגה – הם והמפלגה חד הם. במרכזה של הפירמידה חלל ריק, חור שחור, כלום ורק כלום אחד גדול ואין סופי, ובתחתיתה המוני חברי המפלגה מן השורה, המשמשים כחמורים בפלטפורמה הגדולה להרצת הפוליטיקאים לכנסת ולממשלה. מנכ"ל המפלגה הוא לכל היותר נושא כליהם ועושה דברם של הפוליטיקאים, ובמיוחד של יושבי הראש של המפלגות. הוא משול למנהל תפעול בלבד ואין לו כל ערך מוסף מעבר לכך. 

התרבות הארגונית מתאפיינת ב: 

(1) עיוורון עיניים טוטאלי לכל הקורה בסביבה החיצונית – לתמורות ולתהליכים הדרמתיים המעצבים את סביבת חיינו בכל התחומים;

(2) חוסר ביוזמה, בתעוזת הרוח ובחוכמה ומקצוענות ארגונית וניהולית;

(3) בריחה מאחריות – המונח אחריות איננו חלק מהלקסיקון של המפלגות;

(4) טקסים ארגוניים ושפה ארגונית מימי מתושלח, שמקורם אי שם במיתוסים המקראיים הקדומים;

(5) אווירת מחנק ועיפוש;

(6) חיים ב"חטא מטאפיזי' – במערכת שאין לה גבולות. 

התוצאות בשטח: מציאות המייצרת למדינת ישראל מגמות שליליות של שקיעה והדרדרות וערימה של הפסדים ההולכת וגבוהה, שהם כבר מזמן בעלי משמעות אסטרטגית הפוגעת באושיות חיינו. המדינה נחלקה לשניים: כל הרחוק מן הפוליטיקה ומהיד הארוכה של המדינה משגשג, פורח ועושה חיל, וכל הקשור בטבורו למדינה דורך במקום ומפזר לכל עבר חולשה ומצוקה.

שלדים בורסאיים לאוהבי ההזדמנויות בקרב המשקיעים: לרכישה מפלגות המשולות לשלדים. 

מבט לעתיד: על פי הידוענים האוחזים בצופן העתיד (ראו ספרו של ד"ר דוד פסיג "צופן העתיד"), הגאולה תופיע אי שם לקראת סוף העשור השני של האלף השלישי. בחשבון הדורות יתגלם לו מופע אדיר ממדים של צירופים רבים שישנו לטובה את פני המציאות במדינה, ובתוכה גם המערכת הפוליטית. 

מה לעשות עד אז: למזער נזקים ולהמתין לימים טובים יותר. אפשר גם לחכות לניסים ולהפתעות בהיסטוריה. מי יודע. 

המלצה חמה למאמינים ויראי השמיים שבקרבנו: להתפלל לימים טובים יותר – זה ודאי לא יזיק. וזה הכול כנראה.

לציבור הצרכנים: אל דאגה, זה לא אנחנו. זה סתם סיפור אגדה רחוק. לנו כמובן אין כל קשר לדברים אלו. 

_____________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה" (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי), מציג תפישה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הספר הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, המניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים ומתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.